יום מס' 20 - לטייל בעיר זרה

Adi Nafshi
Dec 21, 2018
4 min read

כשהכנתי את רשימת המשימות שלי וחשבתי על המשימה הזו, תיכננתי שאני אסע לאיזה מקום נידח ואזוטרי ואגלה בו איזה פנינה קולינרית או חנות מיוחדת שתהיה שווה את השעתיים נסיעה וכולם ייסעו בעקבותיי ואני אתחיל ככה את הקריירה הלא ממומשת שלי כמגלת ארצות או לפחות מדריכת טיולים. בדימיון שלי חשבתי לנסוע לדימונה, או ירוחם ולחשוף את היופי שאפשר למצוא בשממה.

אבל אז חשבתי על זה עוד והבנתי שסביר להניח שאני לא אמצא אוצרות חבויים שאף אחד לפני לא גילה ועוד יותר סביר להניח שאני אמצה את דימונה יותר מהר מהזמן שייקח לי להגיע אל העיר. אז החלטתי לחשוב קרוב יותר, ולהסתכל על עיר זרה, שלא הייתי בה באמת למרות שהיא נמצאת לי מתחת לאף.

אז קמתי בבוקר, אכלתי סנדוויץ' עם סלמי וגבינה ועם כל חוסר הכשרות הזו שבתוכי, נסעתי לבני ברק.

אני לא ממש מחוברת ליהדות. גדלתי בבית חילוני גמור שהחגים בו הם יותר מסורת וארוחת ערב חגיגית מאשר קיום של מצוות כלשהן. לא נעים להודות, אבל נראה לי שהפעם האחרונה שהייתי בבית כנסת הייתה בבר מצווה של אחי הקטן (היי יואבי!) והוא כבר בן 26... אז הבחירה בבני ברק נעשתה בדיוק בגלל המרחק הזה, 30 דקות הליכה, שנדמות לשנות אור שמפרידות ביני ובין תושבי העיר מצידו השני של הכביש.

אנשים ששמעו על התכנון הזה הרימו גבה, "מה יש לך לחפש שם?". היו כאלו שהציעו לבוא איתי כדי שלא אתמודד עם זה לבד וארגיש יותר בטוחה. והאמת? כן, זה קצת מלחיץ, כאישה, חילונית, לנסוע לבד לעיר שאני לא מכירה ואני לא יודעת עד כמה הם פתוחים לזרים, לחילונים כמוני. אז מבחינתי אלו היו כל הסיבות הנכונות ללכת על זה ולא לוותר לעצמי. ועדיין קצת פחדתי, מודה, לא התחשק לי שיצעקו עלי או יירקו עלי או הסיפורים האחרים שאנחנו שומעים מידי פעם שקורים בחדשות, אמנם עוד לא זכיתי ל-15 דקות התהילה שלי בחיים, אבל אני לא בונה על להיות אייטם חדשותי מהסוג הזה.

אז בבוקר כשהתלבשתי בחרתי שמלה ארוכה מספיק, ושמתי את הגרביונים הכי אטומים שיש לי ומעל שמתי קרדיגן גדול שיכסה אותי עוד יותר. כשהייתי מגיעה ככה לעבודה, אפילו פחות צנועה, היו צוחקים עלי שהתלבשתי כמו דוסית. אבל היום, כשהלכתי ככה בבני ברק, הבנתי שהניסיון שלי להתחפש, להסוות את עצמי, היה ממש חובבני. קודם כל, השיער שלי, ששכחתי לאסוף בקוקו, מסגיר אותי ולא היה עוזר לי גם לחבוש כובע. וגם הבגדים שלי, לא עזרו לי להשתלב בנוף, כי בעוד וכולם לובשים שם שחור וכחול כהה (מלבד הילדות שלובשות גם קצת צבע), אני הצלחתי לבחור היום מעיל בצבע בז' שגרם לי להרגיש כמו סטיקלייט זוהר באמצע הרחוב (בואו נדבר שניה על זה שבעברית זה סטיקלייט, אבל באנגלית אומרים GLOW STICK... מה נסגר עם העיברות הכושל?).

כבר בדרך היה ברור שתהיה פה חוויה שונה כשחבורה של 15 ילדים דתיים קטנים עלו על האוטובוס פתאום. אני לא חושבת שראיתי כל כך הרבה ילדים עולים במרוכז ככה לאוטובוס. די התפעלתי מהיכולת העצמאית שלהם, למרות שאולי זה לא כזה חריג, אבל בעיני זה כן... הצחיק אותי במיוחד כשאחד הילדים הסתכל על רכב של "אכיפה עירונית" וקרא בקול "א-כיפה", כשהוא מדגיש את הכ' והופך את הכל לדתי, הכי דוסי שלך ילד.

ירדתי מהאוטובוס ברחוב רבי עקיבא שהוא הדיזנגוף של בני ברק, ומיד הפליאה שחשתי באוטובוס התחלפה באכזבה קלה ותחושה שעשיתי טעות כשירדתי מהאוטובוס הישר אל כתובת גרפיטי מעודדת "די לקצר ולצמוד". נשמתי לרווחה שהתלבשתי סוג של בהתאם והמשכתי בדרכי.

לעידוד מצב הרוח נחלצו שמות החנויות - "חד וחלוק" (חנות לחלוקים), "בנים" (לא חושבת שהם מוכרים שם ילדים אבל זה הצחיק אותי מרחוק), ו"שמחונים" שמוכרים מתנות לאירועים (התקרבתי לראות מה הם מוכרים וזיהיתי רק סידורי תפילה).

מעודדת מעט, נכנסתי לקונדיטוריה וקניתי שטרודל תפוחים, פרווה, כפי שהמוכר דאג לציין בפני והמשיך לציין בפני כל אחד מהקונים אם העוגה שקנה היא חלבית או פרווה. ברקע התנגנו ניגונים ביידיש ואני נתקפתי געגוע לפולין.

גם בחנות שהיא הגרסא המקומית למקס סטוק -"שופ שופ, רשת המציאות של ישראל" - הייתה מוזיקה יהודית אבל עם טוויסט קצת יותר מודרני ומכשירי MP3 שנמכרו בקו קופה. רק המשחקים שנמכרים לילדים מותאמים לאוכלוסיה המקומית, עם פאזל בשם "אבא של שבת".

אני לא יודעת מה עומד מאחורי זה, ואני מכירה את הנוהג הזה עוד מהתקופה שהייתי גרה בירושלים, אבל יש לדוסים קטע עם פופקורן. שלא תבינו לא נכון, אני חובבת גדולה של פופקורן בעצמי, אבל אני לא מבינה למה מכל הדברים שאפשר למכור כחטיף, הם מתעקשים למכור שקיות ענק של פופקורן בכל קיוסק.

המבצעים בבני ברק לקוחים גם הם מיקום אחר. בזמן שלנו היה את הבלאק פריידי, אצלהם האירו עם מבצעי חנוכה. השלטים ברחוב מודיעים על כיפות במבצע והזמנת פרוכית לפי מידה.

הסתובבתי שעתיים בערך ברחובות. הכל עבר בשלום, קניתי לי שטרודל תפוחים, ונר מיוחד לשבת ואת המשחק הזה של הילדים שעושה בועות סבון. ראיתי הרבה אנשים שמתרוצצים לקראת הכנות השבת, ראיתי דברים ששיעשעו אותי והמחישו לי עדיין את הפערים בין התרבויות. ראיתי המון המון יונים, בכל פינה, על כל עמוד וראיתי גם עוני שהכאיב לי בלב והרעיד את עצמותיי.

את הסיור החלטתי לסיים במאפיית ויזניץ ששמעתי עליה עוד לפני שחשבתי לבוא לטייל בעיר. המאפייה הזו נמצאת בסמטה צידית שמי שלא יודע לחפש אותה יעבור על פניה במהירות, אבל גם קשה לפספס אותה כי עוד ממרחק רב רואים את האנשים שחוזרים הביתה עם שקיות חומות מלאות בחלות. נכנסתי לתוך המולת המאפייה, כאשר על הרעש של התנורים מצליח להתגבר הרעש של שקיות הנייר המתנפנפות ומתמלאות בטוב של פחמימות לבנבנות וחמימות. כאן בכל זאת יצאתי עם תגלית מהטיול שלי - חצי חלה. אפשר לקנות בבני ברק חצי חלה. אפשר לקנות גם שישה חצאי חלות (וזה לא יוצא בסוף שלוש חלות בכלל, כי חוקי החשבון לא תקפים כאן). לקחתי גם אני חלה לשבת, והתור לקופה השתרך באיטיות. פתאום הרמתי את הראש וראיתי דמות מוכרת. לקח לי שניה לזהות, אבל זה היה הסולן של "אוף שימחעס" והוא עקף אותי בתור. חייכתי לעצמי ונזכרתי בששון גבאי שאיכשהו תמיד יצא שעמדתי אחריו בתור בסופר כשהייתי גרה ברמת אביב, והרשתי לו, ביני לבין עצמי, לעקוף אותי בתור, זכויות של סלב. פתאום הוא קלט את עצמו וכשהגענו לקופה הוא נתן לי לעקוף אותו בחזרה, צדיק אמת. בתל אביב זה לא היה קורה.

בדרך הביתה חשבתי לעצמי שאמנם זה היה זר, ושונה אבל עדיין ממש מוכר. אולי פעם אני עוד אחזור, עם הסוואה טובה יותר ומעיל שחור.