הרבה זמן חשבתי על המשימה של השבוע האחרון שלפני היומולדת. רציתי שהיא משמעותית וסימבולית ותסגור את העשור בצורה ייחודית. אבל כל משימה שלא חשבתי עליה הרגישה לי חסרת חשיבות וסתמית. החלפתי בראש אולי 20 אופציות עד שחשבתי שאולי יותר מכל יהיה הכי נכון ומתאים לחזור אל כמה מהמשימות שהיו לאורך 40 השבועות האחרונים, ולבצע אותן שוב - בטווח של כמה ימים.
וכך נבחרו להן 10 משימות. מתוכן עשיתי 7 שוב בימים האחרונים שלפני (וביום שאחרי) יום ההולדת שלי, ואת עיקרן עשיתי תוך כדי טיול היומולדת שלי עם חברות בפריז. שתי אזהרות קריאה - 1. זה הולך להיות ארוך כי 7 משימות בפוסט אחד. 2. את התמונות המלאות ניתן לראות רק בתוך הבלוג כי פייסבוק הוא פייסבוק. *** לתרום דם - לשם הרשמיות, חזרתי למשימה שאיתה התחלתי הכל, אל השבוע הראשון, תרומת דם. הגעתי בתשע בבוקר אל ניידת תרומת הדם של מד"א וחיכיתי בסבלנות שהפרמדיקים יסיימו את ההכנות שלהם ויתחילו לקבל את מעט האנשים שהתחילו להתקבץ מסביב לניידת.
מילאתי את הטפסים הנדרשים וחיכיתי שתורי יגיע להיכנס לניידת. התהליך כולו נמשך דקות ספורות, פחות ממה שזכרתי מהפעם הקודמת. הפעם הושמעה בניידת מוזיקה כיפית ומצאתי את עצמי רוקדת בישיבה בזמן שהדם זורם ממני וממלא את השקית, גם שקית הדם רקדה מעט איתי ביחד במכונה שמנענעת אותה כי להבטיח שהיא מתמלאת בצורה אחידה. סיימתי לתרום ויצאתי מהניידת לעבר הקופסה של הטרופיות. בחרתי לי שקית מנצנצת, ושתיתי אותה בהנאה בזמן שחיכיתי עוד כמה דקות באיזור הניידת לוודא שאני לא חשה סחרחורת. אני בעיקר הייתי בהיי, מהתחושת הסיפוק של התרומה לצד הבוסט של הסוכר מהטרופית (שעדיין מבחינתי מהווה את גולת הכותרת של האירוע כולו).
*** לפתח את הפילם -
המשימה הזו קיבלה טוויסט הרבה יותר כיפי. החלטתי שבמקום להסתובב עם מצלמה מסורבלת, לצלם תמונות שאין לי יכולת לדעת איך הן יצאו עד שלא אפתח את הפילם, את הטיול הזה אני אעשה עם מצלמה פחות מסורבלת, שתוך כמה דקות ניתן לדעת איך יצאה התמונה, ועדיין נשארים עם מזכרת פיזית ולא כזו דיגיטלית שנקברת בתוך אלפי אחרות באלבום בטלפון הנייד - קניתי מצלמת פולארויד. כשהגענו לשדה התעופה הוצאתי את המצלמה מהתיק, כולי נרגשת, העמדתי את הבנות בפוזה לתמונה המושלמת, לחצתי על הכפתור של המצלמה וכלום לא קרה. ניסיתי שוב, ועדיין, כלום. חיפוש מהיר בגוגל חשף שהבטריות שהמצלמה הגיעה איתן כנראה לא עומדות בהבטחה ואני העברתי את הביקור בדיוטי פרי בחיפושים אחר בטריות חדשות. את התמונה הראשונה צילמתי בתור לשירותים. רמה גבוהה. לאורך הטיול הוצאתי מידי פעם את המצלמה, למרות שעדיין רוב התמונות צולמו מהטלפון. חלק מהתמונות יצאו יפות ממש וחלק נזרקו מיד לאחר כמה רגעים לפח. אבל בכל זאת, היה כיף להנציח חלק מהאירועים שהתרחשו באופן שנשאר מוחשי יותר מהזיכרון, ואת חלק מהתמונות תליתי על הקיר, שתמיד אוכל להעלות עם עצמי זכרונות ולהתגעגע מעט לפריז.
*** לאכול משהו שאף פעם לא אכלתי -
כבר כשהזמנתי את הכרטיסים לפריז היה לי ברור שיש כמה דברים שאני חייבת לאכול בטיול הזה - מקרונים, מרק בצל ואויסטרים. מגוון נאה. אבל בעוד ומרק בצל ומקרונים הם מאכלים שאני אוכלת באופן תדיר (ועכשיו גם יודעת להכין בעצמי), אויסטרים אף פעם לא טעמתי. והצרפתים מאוד אוהבים אויסטרים. יש מסעדות שלמות שאויסטרים היא מנת הדגל שלהם ובחלק מהמסעדות ניתן לעצור ברחוב, לבקש מהמוכר לפתוח כמה אויסטרים, לאכול אותם זרחז בעמידה ולהמשיך הלאה, ממש כמו פלאפל.
התיישבנו במסעדה בול כזו. בכניסה אליה עמד אדם לצד דוכן עם סלסלאות מלאות אויסטרים בגדלים שונים ועל כל שולחן ניצב תפריט שמציע אויסטרים בגדלים שונים ומחירים שונים. כשהמלצר ניגש אלינו, הסברנו לו שזו הפעם הראשונה שאנחנו אוכלות אויסטרים, אז הוא המליץ על סוג מסוים ושניקח צלחת של 6. הוא היה בהלם כשהחלטנו לקחת מנה של 6 לשולחן (ולא 6 אויסטרים לכל אחת). כמה דקות לאחר מכן הוא חזר, עם צלחת שהיו פרוסים עליה שישה אויסטרים ביד, סכין חדה וחצי לימון. הוא הראה לנו איך יש לחתוך את הצדפה, לתבל במעט מיץ לימון, הסביר איך לאכול אותה והגיש את הצדפה המוכנה להילה שהייתה האמיצה מביננו להיות הראשונה לנסות. מיד התחלנו נעמי ואני להכין גם לעצמנו צדפה, הסתבכתי מעט עם החיתוך אבל לבסוף הצלחתי לשחרר את הרכיכה מהצדפה ותיבלתי במיץ לימון, קירבתי את הצדפה אל הפה ושאבתי אותה בשלוק מהיר. לא הרגשתי כלום. מלבד המרקם החלקלק וטעם מעט לימוני-דגי-מלוח. חשבתי שאולי יש משהו שעשיתי לא נכון, אבל נעמי והילה אישרו שגם הן לא כל כך הבינו מה בדיוק אכלנו עכשיו. המשכנו לניסיון נוסף. אבל שוב, לא הבנתי מה כל כך מיוחד בחוויה הזו ברמה שאנשים ממש מתרגשים מול צלחת של אויסטרים. כנראה שזה לא בשבילי. אבל לפחות התגברתי על החשש מהמאכל החלקלק.
*** יום של כן -
עוד לפני שהמראנו, ידעתי שנעמי והילה מכינות לי הפתעה כלשהי ליום ההולדת שלי עצמו. הן החליפו ביניהן משפטים פה ושם ואני הבטחתי לזרום ולא לשאול שאלות מיותרות או לנסות לנחש. קצת הן הסגירו את התכנונים שלהן כשהבאתי לנעמי לטעום כמה מקרונים שהכנתי בסדנה (ע"ע שבוע 37) והיא הגיבה בזעקת שבר "לאאאאאא" כי הסתבר שהרסתי להן את התכנון המקורי. נתתי להן אור ירוק להמשיך בתכנונים כרגיל והודעתי להן חגיגית בתחילתו של הטיול שביום ההולדת שלי אני משחררת להן את השליטה על גורלי ושאני אגיד כן לכל מה שהן יגידו. מאותו הרגע הן התחילו במזימות - הצביעו על בגדים בורוד זרחני שאני אצטרך ללבוש, פינטזו על מתנות יקרות שאצטרך לקנות להן, אבל כל זה לא קרה. עיקר מאמצי ה"כן" שלי הסתכמו בקשת חגיגית ומנצנצת שהיה כתוב עליה happy birthday וגרמה לעוברים ולשבים לאחל לי מזל טוב. כולל שוטר שהיה באמצע מעצר של מישהו בתחנת הרכבת וכשראה אותי עוברת קרא לעברי מה שהיה נשמע לי כמו מזל טוב בצרפתית, אבל יכול להיות שגם דמיינתי והוא בכלל אמר משהו כמו תתקדמי גברת. אני מעדיפה את האופציה הראשונה של הסיפור.
*** שיעור בישול צרפתי - ולא סתם שיעור בישול צרפתי, שיעור בישול צרפתי בצרפת! כחלופה לסדנת המקרונים המתוכננת, הבנות קבעו לנו שיעור בישול אחר שבו למדנו להכין פארי-ברסט. מה זה פארי-ברסט? ובכן, זו בעצם פחזניה ענקית בצורת עיגול ממולא בכל טוב של קרם פטיסייר פרלינה. שחיתות מושלמת.
ואני שתמיד פחדתי מלנסות להכין בצק רבוך ניצבתי בגבורה מול הסיר וניסיתי להסתיר את כל החששות שלי. הקשבתי בקשב רב למדריכה שלנו בעלת השם האקזוטי שחרזדה, ושמחתי על כל טעות קטנה שקרתה בדרך ואיפשרה לנו ללמוד איך לתקן, האם זה נורא כשהקרם פטיסייר קצת נשרף, ואיך לזהות כשמכינים לבד בבית מתי כל דבר מוכן.
מעבר לזה שהיה נורא כיף ומלמד, זה גם היה מאוד מרגיע לזלף בריכוז מושלם עיגול מאוד עקום. אבל למי איכפת? גם העקום זה יהיה טעים אותו דבר בבטן.
אחרי שסיימננו להכין את הפארי-ברסט, ניצלנו את שאריות הקרם והבצק והכנו פחזניות קטנות ומושלמות ומצאנו את עצמו בסוף השיעור כשלכל אחת יש שלושה מאפים גדולים ועוד 10-15 פחזניות. ממש בקטנה. כל אחת מאיתנו אכלה פארי-ברסט אחד, היה תענוג, את כל היתר ארזנו יפה בקופסאות ויצאנו לדרכנו. אם היינו בארץ אז כל אחת מאיתנו הייתה מביאה את השלל למשרד ביום המחרת, אבל בפריז החלטנו לחלק את המאפים ולעשות לאנשים קצת טוב על הלב. אז קופסה אחת של פחזניות שמרנו לעצמנו לארוחת הבוקר של יום המחרת, קופסה שניה של פחזניות הבאנו למארחת במסעדה ששתינו בה כוס יין והיא העבירה את המשמרת שלה בקור בחוץ וחשבנו שקצת סוכר ישמח אותה ויחמם לה לפחות את הלב, קופסה שלישית של פחזניות הוענקה לצוות הקבלה במלון. את הפארי-ברסט חילקנו להומלסים שפגשנו בפינות הרחוב השונות ובכניסות למטרו. כולם קיבלו את המאפים בשמחה וזללו אותם בהנאה רבה, מלבד הומלס אחד שראה אותי מתקרבת לעברו, הסיט לעברי את המטריה שלו, התחבא ממני וצעק לי "לא!!", לא צריך.
***
לאכול במסעדת מישלן - מאחר והמשימה הזו לא בוצעה במאה אחוז במקור שלה, כי היו מגבלות של הארץ וכו', היה ברור שיש לי פה הזדמנות לתיקון וללכת לאכול במסעדת מישלן אמיתית, עם כוכב והכל. כמובן שבדקתי עם הילה ונעמי שהן זורמות וזה מתאים גם להן, וכשקיבלתי אור ירוק התחלנו בחיפושים.
מסתבר שלמצוא מקום במסעדת מישלן, לשלושה אנשים, ליום שני, זו לא משימה כזו פשוטה. בעיקר כי יום שני הוא יום שמרבית המסעדות בפריז סגורות ולוקחות לעצמן יום חופש אחרי סופ"ש עמוס. אבל מצאנו כמה אופציות ראויות, במחירים שלא כרוכים בלקיחת משכנתא (לא זול, כמובן, אבל בשביל חוויה של פעם בחיים בערך זה סבבה). הגענו למסעדה נרגשות ועם תחושה של חוסר שייכות למקום למרות שהתלבשנו מאוד יפה. הושיבו אותנו בשולחן המרכזי של המסעדה הקטנה ומיד התחילו להוציא לנו מנות. אמוז-בוש של שלושה ביסים חמודים ואז עוד אחד קצת יותר גדול, ולחם עם חמאה, וכבר מתחילות להרגיש את הרעב יורד ובכלל עוד לא התחילה הארוחה עצמה. מגיעה מנה ראשונה של סלק בשלוש צורות עם עוד דברים שאני כבר לא זוכרת מה הם היו ומעל מגרדים חלמון ביצה מיובש כמו פרמז'ן. פיצוץ של טעמים בפה ועדיין אין טעם אחד שאני מצליחה לזהות. מנה ראשונה נוספת של פטריות בחמאת מיסו עם קרם ירוקים וקראמבל של קפה ואגוזים שמתערבבים למין עושר על עומק וקלילות שמתקיימים במקביל בפה. לצד כל זה מוגש לנו יין, מותאם לכל מנה, שבשלוק ראשון מרגיש קצת מוזר ואז כשלוקחים עוד ביס מהמנה ועוד שלוק מהיין, פתאום מתקבל עוד מימד לא צפוי.
מנה עיקרית ראשונה מתוך שתיים, דג עם בייקון לצד ענב בודד צלוי ברוטב חמאה וענבים. שילוב שעל פניו היה מרים לי גבה, אבל היה חוויה של ממש לאכול. מי ידע שדג וענבים זה שילוב טעים? מנה עיקרית שניה של בשר אייל עם ניוקי אחד ענק בגודל של שזיף, מנה של טעמים עמוקים ומורכבים, עם ניחוחות של חורף ויער. אחר כך הגיעה מנת קציפת גבינה עם קראמבל בתחתית שבחיים לא אכלתי מנה כמותה. ועוד מנה לניקוי החך של גלידת דובדבנים וקציפת חלבון. לקינוח הגיע תרמיל קקאו ממולא במגוון צורות שונות של שוקולד. ובמיוחד בשבילי קיבלנו גם גלידת יוגורט עם נר וחצי שיר שחיממה לי את הלב. ביקשתי משאלה מהירה, נשפתי לעבר הנר, הוא נכבה ומיד נדלק שוב. קיבלתי הזדמנות חוזרת לבקש משאלה מכל הלב, עצרתי לעוד שניה ונשפתי עם כוונה והפעם הנר כבה. רגע לפני החשבון, יצאה אלינו המארחת עם ארגז מלא תופינים וכל טוב, כאילו לא אכלנו מספיק. כל אחת בחרה לעצמה עוד ביס אחרון, ויצאנו לדרכנו עם טעם מתוק. הייתה חוויה מיוחדת ממש. חד פעמית. ולכל מי שעוד לא יצא לו לנסות ומקנא בי עכשיו, אגלה גילוי נאות - לא הייתי מוותרת על זה בדיעבד, אבל שתדעו שחלק מהמסעדות שיש לנו בארץ מעניקות חוויה קולינרית לא פחות טובה, לפחות לדעתי, גם בלי הכוכב.
*** לכתוב מכתב לאדם זר -
את היום האחרון בפריז פתחתי עם המשימה האחרונה לפריז וכתבתי מכתב קטן של הוקרה לחדרנית שניקתה לנו את החדר. בכלל הייתה לי מין פנטזיה שאני משאירה מכתב לאדם זר באיזו פינת רחוב, אבל בעיקר רצו לי כל התרחישים של איך המשימה הזו משתבשת ולא יוצאת לפועל - שאף אחד לא ימצא את המכתב, שיזרקו אותו לפח, שלא יבינו מה שכתבתי באנגלית, וכו'.
אז החלטתי להקטין, לוותר על הפנטזיה ובמקום זה לנצל את המכתב למטרה האמיתית שלו - לעשות קצת טוב בלב למישהו שאני לא מכירה. אז קניתי כרטיס ברכה בחנות ספרים, וכתבתי בצרפתית בעזרתו של גוגל טרנסלייט - שלום! תודה שניקית לנו את החדר! כריסמס שמח ושנה טובה. אל הברכה הוספתי טיפ קטן של כמה יורו והנחתי את המעטפה על המיטה תוך שנשאתי תפילה קטנה שהמנקה תשים לב ולא תזרוק את המעטפה ישר לפח (שמתי גם שטר וגם כמה מטבעות, שיהיה משקל). מקווה שעמדתי במשימה. יותר מזה מקווה שהצלחתי קצת לשמח.
*** אחרית דבר -
זה היה ארוך (גם הפוסט, גם בכלל כל העניין הזה של הספירה לאחור והמשימות), אני קצת שמחה שזה מאחורי ואני לא צריכה עוד לחשוב על משימות ואתגרים לכתוב עליהם כל שבוע, ועדיין - נהנתי מכל רגע ולא הייתי משנה כלום. למדתי על עצמי המון, יצאתי מאיזורי הנוחות שלי, חוויתי חוויות חדשות ומעצימות, והצלחתי לסיים את העשור הזה בדיוק כמו שרציתי. תודה לכל מי שקרא, הגיב, אהב, הציע רעיונות למשימות או לקח בהן חלק פעיל ובאופן כללי לכל מי שהצליח לסבול אותי ואת השגעונות שלי בחודשים האחרונים. מקווה שלא חפרתי יותר מידי. ועכשיו כשאני זקנה רשמית, אני יכולה לנוח קצת ולפרוש לי לשתות איזה כוס תה עם ביסקוויט.
