כבר לפני כמה שנים התחלתי לעקוב אחרי מישהי שמובילה פעמיים בשנה ניקוי רעלים קהילתי, וכל פעם מחדש אני חושבת להשתתף ואז מקבלת רגליים קרות, מוצאת את כל הסיבות למה אני לא יכולה לעשות את הניקוי ובסוף מוותרת לעצמי. אבל הפעם הניקוי התיישב ממש לפני היומולדת שלי והרגיש לי שדווקא הפעם הנסיבות מחייבות ומה יכול להיות יותר סימבולי מלנקות קצת רעלים לסיומו של עשור?
הכל התחיל לפני 8 ימים, עם יומיים של הכנה לקראת הניקוי העמוק, בהם מתחילים להכין את הגוף לקראת הניקוי העמוק, ונגמלים מהתמכרויות (להתראות קפה, אני אתגעגע אליך). היה מותר לי עוד לאכול מוצקים, בעיקר ירקות, קצת פירות, מעט דגנים. הכל לפי תפריט מאוד מובנה ומדויק, יחד עם תה שבחיים לא הייתי שותה אם לא היו אומרים לי, את חלק מהצמחים שהיו בתה אני אפילו לא מכירה.
היום הראשון עבר יחסית בקלות, למרות שממש התחשק לי קפה ואת הבוקר פתחתי במקום עם כוס מים עם לימון ומלח (כן, מלח, עד עכשיו לא הבנתי למה), אבל נהנתי גם ממה שכן היה מותר לי לאכול והכנתי לראשונה בחיי טורטיה מכוסמת ירוקה. את היום השני פתחתי שוב עם כוס מים עם לימון ומלח אבל גם עם כאב ראש, שאחר כך הבנתי שהוא תסמין של הגמילה מהקפה, והגוף שלי הרגיש שעובר עליו טנק וכל מה שהתחשק לי זה להיכנס למיטה וללכת לישון. אבל למי יש זמן בשביל זה?
ביום השלישי נכנסתי לניקוי העמוק, שזה אומר שכל הארוחות שלי נטולות מוצקים - רק שייקים ומרקים טחונים. ובשייק לא מחכים לי תות ובננה. יותר חסה ונבטים על בסיס תפוח ומים. גם המרק לא היה כמו מרק כתום או מרק ברוקולי, אפשר היה לבחור רק שלושה ירקות מתוך רשימה, ואת זה טוחנים בכל ארוחה מחדש עם מלא ירוקים טריים. אני הלכתי על השילוש של כרובית-דלעת-גזר ועדיין המרק יוצא ירוק. אבל היה לי טעים באופן מפתיע. לא ברמה שאני אכין את המרק או את השייק סתם ככה בשביל הכיף שלי ביומיום, אבל כן ברמה שלא סבלתי וזה כבר ניצחון.
למחרת התעוררתי מחלום על לחם.
כל השייקים והמרקים גרמו לבלנדר נינג'ה שלי לעבוד באופן מרוכז כמו שהוא לא עבד בארבע השנים האחרונות. גיליתי שכל יציאה מהבית היא אירוע שכרוך בהתארגנות של חצי שעה ומצאתי את עצמי במשרד רוצה לחנוק מישהו ולנשנש את כל העוגיות והקרקרים שבדרך כלל ממש לא מעניינים אותי. אבל זה היה בגלל שהייתי רעבה, זה לגמרי היה בראש. ובכל זאת לא התפתיתי לפיתויים לאורך כל הניקוי.
בלילה שוב חלמתי על אוכל, הפעם זה היה מגנום שוקולד.
כל הזמן אנשים אמרו לי שניקויים זה מדהים. שיש תחושה של קלילות וחדות, ואני אומרת - בולשיט. הקלילות היא קלילות במסווה של סחרחורת והחדות היא התחדדות של חוש הריח שמזהה אוכל ממרחקים. והגעגועים לקפה מה איתם? מתי הם אמורים לעבור?
ולמרות הכל, לא נשברתי. הייתי עצבנית והתחשק לי לוותר בערך 10 פעמים בשעה, אבל המשכתי. הזכרתי לעצמי כמה כבר הספקתי, שזה רק כמה ימים, ושבסופו של דבר אני לא באמת רעבה, אז זה לגמרי רק בראש ואת הראש שלי אני יכולה לנצח.
אחרי ארבעה ימים של ניקוי עמוק עברתי ליומיים של יציאה מהניקוי, וכמה שחיכיתי לנגוס במשהו, אבל הבוקר נפתח שוב בשייק. אמנם היו בו הפעם פירות והוא היה ממש טעים ומפנק, אבל אני רוצה יותר. בצהריים כבר התפנקתי בסלט, אמנם לא הסלט שהייתי רוצה באותו רגע אבל לפחות יש מה ללעוס. בערב שוב סלט ומחשבות אולי זה מספיק ואני אוותר לעצמי על היום האחרון, כי כבר מה זה משנה. אבל לי זה משנה. שני החלקים של המוח שלי מעולם לא היו בכזה קונפליקט ארוך ומטופש.
אבל לאט לאט גיליתי שאני לא היחידה שמתקשה. בקבוצת הפייסבוק של הניקוי עלו שיתופים שונים על רעב ועצבנות, מחשבות לפני שבירה ושיתופים על שבירות קטנות כמו אחת שסיפרה שהיא אכלה שוקולד ושבירות גדולות יותר כמו אחרת ששיתפה שהיא תקעה שניצל, תפוז ובננה אבל ממשיכה בניקוי בכל הכוח. חיזק אותי לדעת שאני לפחות מצליחה לא להתפתות, למרות שזו הפעם הראשונה שאני עושה את הניקוי ולמרות שהתחלתי אותו מוקדם מהשאר ככה שתמיד הייתי לא מסונכרנת עם כולם והרגשתי קצת לבד.
לצד הניקוי של הגוף מרעלים, עשיתי גם ניקוי של הבית מרעלים. ניקיתי את המקרר, החלפתי את הארון מקיץ לחורף ונפרדתי מבגדים שאני יודעת שאני לא אלבש יותר.
אחרי 8 ימים של ניקוי, אני יכולה להגיד שאני יודעת שכשאני מחליטה לעשות משהו אז אני יכולה הכל, ששייקים זו אחלה ארוחת בוקר ושלמרות שהבנתי עד כמה קפה שולט בי ואני מכורה אליו, גם אם עכשיו אני כבר לא צריכה אותו כי הוא כבר לא בסיסטם שלי שבוע וחצי, עדיין, שיהיה ברור - מחר הבוקר שלי ייפתח עם קפה.
