יום מס' 24 - לשחזר מתכון משפחתי

כששואלים אותי מה המאכל האהוב עלי יש לי תשובה קצת לא קונבנציונאלית - כרובית.

בעיני, זה הירק המושלם. אפשר לאכול אותו חי, מבושל, מטוגן, אפוי, מוחמץ. בכל אחת מהצורות האלו הוא פשוט טעים. קשה ממש להצליח להרוס את השלמות הלבנבנה הזו מבחינתי. אז נכון, הריח שלו אולי לא סופר מעורר תיאבון, אבל לכל אחד מאיתנו יש יתרונות וחסרונות ואנחנו אוהבים אותך כרובית.

אם אני מנסה לפצח את מקור האהבה הלא קונבנציונאלית הזו, התשובה ברורה בעיני. הכל בגלל סבתא.

כשהייתי קטנה, כל יום אחרי הגן ואחר כך גם ביה"ס, אחי הגדול ואני היינו אוכלים צהריים אצל סבתא לילי. תמיד חיכו לנו שניצל ופירה (עדיין נחשבים מבחינתי כאוכל גורמה והארוחה המנחמת האולטימטיבית), בחורף היה גם מרק ירקות, מידי פעם היו גם לביבות תפו"א ובמקרים ממש ממש נדירים, היו לביבות כרובית. לביבות הכרובית היו מגיעות אלינו רק בימים מיוחדים, כי הן היו כרוכות בהרבה הכנות ומאמץ ובגלל נדירותן הן הפכו למאכל האהוב עלי, שהייתי מחכה לו ומתרגשת בכל פעם שסבתא הייתה אומרת שהיא הכינה באותו היום.

הן היו רכות ועם חתיכות מפתיעות של קראנץ' כשהחיתוך לא היה קטן מספיק והייתה פתאום חתיכה קצת גדולה יותר של כרובית בתוך התערובת. היה להן טעם של כרובית ושל אהבה ועד היום לא טעמתי שום דבר שהצליח לדמות להן.

עם הזמן, כבר לא היינו חוזרים בצהריים לבית של סבתא ועברו שנים רבות שלא אכלתי את אותן הלביבות הנדירות ואלו נשארו כזיכרון ילדות מתוק. כשגדלתי וכבר ידעתי לבשל בעצמי, התחלתי לבשל לעצמי כרובית במגוון צורות והאהבה שלי לירק הלכה והתעצמה. יום אחד הוצפתי בזיכרון הלביבות ובאתי לסבתא לבקש את המתכון והיא הסבירה אותו בפשטות, רק שתוך כדי פירוט השלבים והרכיבים היא אמרה שמוסיפים לתערובת גם אבוקדו ואני הבנתי לצערי, שסבתא שלי ככל הנראה כבר לא צלולה במיוחד והמתכון המדויק הלך איתה.

המשימה של היום החזירה אותי לאותו זיכרון ילדות טעים ומטוגן וניסיתי לשחזר את המתכון ולהכין בעצמי את אותן לביבות הכרובית.

לפני כמה שנים כבר תקף אותי הגעגוע וחיפשתי מתכונים בגוגל. היה מובן לי שאלו לא יהיו אותן קציצות כמו של סבתא והתחשק לי אז יותר להתפרע, אז הכנתי לביבות כרובית עם פרמז'ן שטרפתי את כולן עוד לפני שהן הספיקו להגיע לטמפרטורת החדר. כמובן שזה לא היה המתכון של סבתא, כי ברור שאז לא היה בהן פרמז'ן (כי מה קשור שסבתא שלי האנגליה תבשל עם פרמז'ן ואני גם לא חושבת שהיה בכלל פרמז'ן בארץ בשנות השמונים...).

אז היום, נטולת פרמז'ן, הלכתי על אופציה פשוטה יותר ולא מתחכמת, שסביר להניח שיותר קרובה למקור ולאיך שסבתא שלי הייתה מכינה - כרובית מאודה וקצוצה, פירורי לחם, ביצה, מלח-פלפל. בלי סיבוכים, בלי יותר מידי בלאגן.

אחרי הנגלה הראשונה שיצאה מהמחבת הבנתי שאני בכיוון, אבל זה לא זה.

ניסיתי להוסיף יותר מלח, תיבלתי באגוז מוסקט ויאללה עוד ארבע לביבות נכנסו למחבת. יצא טעים עוד יותר, ומזכיר את המקור, אבל עדיין, לא זה.

כבר חשבתי להוסיף אבוקדו. אולי סבתא הייתה כן צלולה למרות הכל ואני סתם קפצתי למסקנות. אבל את האבוקדו האחרון שהיה לי בבית אכלתי לארוחת בוקר (האמת זה היה רק חצי אבוקדו, על טוסט), אז הוספתי קצת שמנת, בשביל לנסות משהו אחר. ברור שזה לא היה במקור.

אז לא הצלחתי לשחזר את המתכון, אבל כן שיחזרתי את הגעגוע ואת הזיכרון של הרגעים עם סבתא שלי וחיבקתי אותה בלב שלי לאורך כל היום כשחשבתי על המשימה והרגשתי אותה איתי כשהכנתי את הלביבות.

ואולי זה גם טוב, שלא שיחזרתי לגמרי, כי יש דברים שיכולים להישאר כמו שהם, געגוע.

זה לא אותו דבר, מלבד הגעגוע

#100DaysOfToDos