יום מס׳ 25 - תסתבכי עם המשטרה

יום 25. ציון דרך. זה אומר שעברתי רבע מהמשימות. בנסיבות אחרות הייתי בוחרת במשימה שאפתנית ומפוצצת שתוציא ממני איזה משהו אקסטרא, אבל קרה היום משהו שקצת-הרבה שיבש לי את היום...

לפני יומיים התארחו אצלי חברים לארוחת ערב וכמובן שנושא המשימות היומיות עלה. זה אחד הדברים היותר משמעותיים שקורים לי כרגע בחיים ומין הסתם השיתוף של זה עם כולם יוצר עניין ומהווה נושא לשיחה.

הם שאלו איזה משימות עוד יש לי וניסו לחשוב על משימות נוספות ואיכשהו עלה, בצחוק, שאני צריכה משימה של לבלות לילה במעצר.

כמובן שזה לא היה רציני, ואני באמת מקווה שלא אזכה לתענוג המפוקפק של לבלות לילה במעצר, לא במהלך הימים שנותרו לי עוד בפרויקט ולא באופן כללי בשארית חיי. אבל מסתבר שהחיים הם לא צפויים, ודבר שאת אומרת בבדיחות דעת ולא מעלה אותו כאופציה ריאלית בחיים שלך יום אחד, יכול לפגוש אותך בצורה מאוד ממשית ולא מצחיקה בכלל כמה ימים אחר כך.

אז אני שניה ארגיע. לא עצרו אותי ולא ביליתי לילה במעצר. רק באתי לתמוך כעדה וכל הסיפור בכלל לא קשור אלי. אבל היום הזה כן קרה והוא היה משמעותי, אז שכתבתי את המציאות לכדי סוג של משימה חדשה ומאולתרת, כי היה נראה לי בזבוז לא לספר על חוויה כזו אם היא כבר קרתה.

אף פעם לא הסתבכתי עם המשטרה. סה״כ אני ילדה טובה והיו לי רק שני מקרים בחיי ששוטרים בכלל הסתכלו לעברי באופן חשוד - פעם אחת כי עברתי ברמזור באור אדום (השוטר צדק, אני פשוט לא ראיתי את הרמזור. אז הוא קלט שזה לא היה בכוונה ושיחרר אותי בלי דו״ח, רק עם אזהרה), הפעם השניה הייתה בכניסה להופעה כששוטר ביקש לבדוק לי את התיק והיה בטוח שהוא תפס סוחרת סמים כי היה לי נייר אלומיניום מקוצ׳ווץ׳ (או מקווצ'ץ'? איך אומרים? בכל מקרה - מעוך) בתיק. לצערו הוא גילה שאני לא מסוממת, רק שמנמנה שזורקת את העטיפה של השוקולד של ארומה בתיק.

אבל היום היה יום אחר.

היום היה יום שכן הסתבכתי עם המשטרה. לא באמת, לא קשור אלי, אבל עדיין - משטרה.

זה התחיל כמו עוד יום רגיל, עד שקיבלתי שיחת טלפון שהפכה אותו לאחד הימים שאני אזכור עוד הרבה מאוד זמן. חבר שלי לשעבר התקשר. יש לו משטרה בבית והוא צריך שאני אבוא לעזור. עם כל המשקעים שיש והנתק, לא יכולתי להשאיר אותו לבד ובאתי להיות עדה לחיפוש שעשו אצלו בבית.

בזמן החיפוש, אני ניסיתי להרגיע את האווירה המתוחה והתחלתי לדבר עם השוטרים ולנסות להבין מה הם רוצים ואז אחד השוטרים אמר לי "את מוכרת לי, נראה לי שכבר נפגשנו פעם בסיטואציה דומה כזו". אני אזכיר שהוא מדבר על סיטואציה של חיפוש, כן? עשה ממני עבריינית צמרת. אחלה מחמאה.

החיפוש הפך לחקירה, ועדות והמתנה של שש שעות בתחנת המשטרה. במהלך ההמתנה תקף אותי צמא, כי לא שתיתי כמה שעות, אז הלכתי לקנות משהו במכונת השתייה. היו שתי מכונות, על מכונת המשקאות החמים היה שלט שהיא מקולקלת, ובכל מקרה התחשק לי משהו קר. אז שמתי חמישה שקלים במכונה ולחצתי על הכפתור ואף בקבוק לא עשה את דרכו אלי. לחצתי על הכפתור שמוציא עודף וגם הוא לא הגיב. הלכו חמישה שקלים. למזלי, במקרה ממש, הייתי ליד תחנת משטרה אז הגשתי תלונה והם עצרו את מכונת השתיה עד לסיום ההליכים. יום אחד אולי אני אקבל בדואר את חמשת השקלים שאמורים להישלח לי עכשיו בקטע לא ברור כפיצוי.

הסוף של הסיפור עוד לא ידוע, בינתיים אני אפרוש לי לכבות את המוח מול הטלוויזיה. אבל לפחות, אם אפשר לנסות להסתכל כאן על רבע הכוס המלאה, כי אין כאן אפילו לא חצי, לפחות יצא מזה עוד פוסט לבלוג וסוג של משימה שלא ברור למה דווקא היא מכל המשימות האפשריות, החליטה להתממש עצמאית ולהפוך למציאות.

מוסר ההשכל של היום - careful what you wish for, כי גם אם אתם אומרים משהו בצחוק, הוא עשוי לבעוט לכם בתחת ולהרוס לכם את היום.

אין לי אפילו כותרת שנונה לתמונה הזו

#100DaysOfToDos #dontmesswiththepolice