יום מס' 26 - תהיי פראיירית ליום

אתמול לקחתי יום חופש מהפרוייקט ומהבלוג. היה יום קשוח ולא נעים והוא נגמר הרבה יותר מידי מאוחר בשביל שיהיו לי אנרגיות בכלל לחשוב על ביצוע משימה כלשהי, בטח שלא עוד לבצע משימה כלשהי. בשיא הכנות, הגעתי הביתה מרוקנת רגשית, אחרי שלא אכלתי ולא שתיתי כמעט וכלום במהלך כל היום וכל מה שהתחשק לי זה ללכת להתקלח ולהיכנס למיטה. החיים שלי לא היו לגמרי בבעלותי בימים האחרונים בגלל הנסיבות שמי שעוקב אחרי הבלוג מבין.

אז היום החלטתי להמשיך את אובדן הבעלות על החיים שלי, רק הפעם מבחירה ובידיעה, אז ויתרתי מרצוני על השליטה ביום שלי, פחות או יותר, והייתי היום קצת פראיירית. זו משימה שקיבלתי מהפסיכותרפיסטית שלי, שרצתה למתוח לי קצת את הגבולות וכנראה להוציא אותי קצת מאיזור הנוחות שלי.

בהתחלה לא הבנתי את הכוונה מאחורי המשימה הזו... מה זה אומר בכלל לצאת פראיירית ליום? איך עושים את זה?

אז ההסבר הוא שאני הייתי צריכה לתת היום שידפקו אותי. שיעקפו אותי בתור, שיגבו ממני אקסטרא, שיעשו דברים שבאים על חשבוני...

אבל יש פה עניין קטן בעייתי... להיות פראייר בארצנו זו מילת גנאי. אף אחד לא רוצה לצאת פראייר, כי הם לא מתים, הם רק מתחלפים, וכולנו כנראה רוצים בסופו של דבר למות באיזה יום כי החיים האלה תכלס יכולים להיות מעייפים מידי פעם.

אז החלטתי לחפש את הצד החיובי של היותי פראיירית להיום, למצוא בעניין משמעויות גדולות יותר מרק מילת גנאי וביטוי משעשע, והנה המסקנות מהאירועים המרכזיים.

האמת? זה לא פשוט לצאת פראיירית ליום. כי את רוב היום שלי העברתי בחיפוש אותן הזדמנויות חמקמקות שהן ניתן בכלל לאפשר לאנשים אחרים להפוך אותי לכזו. כי אי אפשר להיות פראייר בזכות עצמך, זו חוויה חברתית שמחייבת אנשים אחרים שיעשו דברים על חשבונך אז בעצם כל היום הייתי תלויה באחרים שיאפשרו לי את הזכות.

למזלי, כן היו לי מספר הזדמנויות לאורך היום לצלול לתוך החוויה הזו - בבוקר הלכתי לעשות קצת שופינג וגברת אחת הפילה חולצה מהקולב והמשיכה בדרכה כאילו שהיא לא שמה לב (היא לגמרי כן שמה לב, רק בחרה להתעלם), ביום אחר הייתי בוחרת להעיר לה, אבל היום בחרתי לצאת פראיירית. הרמתי את החולצה, סידרתי אותה חזרה על הקולב והמשכתי בדרכי. בהמשך נתתי תרומה לשני קבצני רחוב, למרות שאחד מהם רק צעק על כל מי שעבר ברחוב ובדק בדקדקנות כמה כסף השארתי לו בכוס (2 שקלים, הכסף הקטן האחרון שהיה לי בארנק). באוטובוס הצעתי שלוש פעמים שונות את מקום הישיבה שלי, אבל נענתי פעם אחר פעם בשלילה ונאלצתי לצאת פראיירית של חוסר שיתוף הפעולה שלהם איתי ולהמשיך לשבת בנוחות כל הדרך עד התחנה שלי.

אבל את עיקר חוויית הפראייריות שלי היום חוויתי כספוג. כמישהי שקשה לה לשים מחסום על הפה שלה ולסנן את הדברים שהיא אומרת, את עיקר היום שלי העברתי בהקשבה והכלה והפסקתי להיות עסוקה בלענות חזרה או לחפש משהו חכם ושנון להגיד. ביטלתי את הרצון שלי להיות חלק פעיל בשיחה ופתחתי את האוזניים קצת יותר. זה איפשר רמות אחרות של שיחה והיפתחות של הצד השני ובעצם בסוף היום אני בכלל לא מרגישה שהייתי פראיירית. אני מרגישה שאיפשרתי לעצמי חוויה אחרת של נוכחות ובכך גם איפשרתי לנוכחים איתי חוויה אחרת מולי. מקווה שזה היה להם גם קצת יותר נעים.

לסיכום אני אכתוב שזה לא היה כזה נורא. ואולי בעצם אם אני אבחר להיות קצת פראיירית כל יום, אז אני אזכה לחיי נצח, וזוהי תכלס אופציה לא כזו רעה.

#100DaysOfToDos #NoEnglishWordForFrayer