יום מס' 29 - תשרקי ברחוב
- Adi Nafshi
- Dec 31, 2018
- 2 min read
כשהייתי ילדה תמיד הייתי מתגאה ביכולת המופלאה שלי לשרוק. אני יודעת לשרוק בשתי דרכים - אחת, הרגילה, כשעושים מין עיגול עם השפתיים ונושפים, ודרך נוספת, שבה אני משחררת את האוויר דרך חריץ קטן שאני יוצרת בין השפתיים והלשון. הדרך השניה שלי לשרוק הייתה כל כך אפקטיבית ומוצלחת שהייתי שורקת אפילו בלי לשים לב.
יכולת השריקה שלי היא עניין משפחתי, יש לנו במשפחה שריקה מוכרת שככה היינו מסמנים שהגענו הביתה או קוראים לסבתא לבוא להגיד שלום.
אבל השריקות שלי הצליחו לסבך אותי גם מידי פעם. יום אחד, באמצע שיעור בבית הספר, חלמתי לי בהקיץ וכנראה שהתחלתי לשרוק תוך כדי בלי לשים לב כי באיזשהו שלב המורה אמר "מי שורק פה?" ואז קלטתי שזו הייתי אני. וככה הצלחתי להפריע לשיעור בלי שום כוונה... זה קרה לי עוד פעם אחת באמצע פעולה בצופים אבל אז זה היה יותר מצחיק מאשר מלחיץ ולאף אחד זה לא באמת הפריע.
כנראה אבל שמנהג השריקות שלי נותר בילדות, כי אני לא מצליחה להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה ששרקתי ככה סתם.
אז החלטתי היום לחזור למנהגי הילדות שלי ולשרוק קצת, באמצע הרחוב.
בדרך הביתה התחלתי לשרוק. בלי לחשוב על שיר מיוחד. פתאום מצאתי את עצמי שורקת את "מוסיקה" של צביקה פיק (או "מעלה מעלה" כמו שאני מכירה אותו). לא הצלחתי להגיע לכל התווים ומצאתי את עצמי לא פעם בלי אוויר כי הדרך גם הייתה בעליה, אבל היכולת לשרוק באה לי בקלות, כמו לרכב על אופניים.
למרות ששרקתי באמצע הרחוב, אף אחד לא הסתכל עלי באופן מוזר ושמתי לב שלאט לאט מצב הרוח שלי מתרומם. אז השריקות שלי הלכו והתעצמו ועברתי לשרוק לי שיר אחר, שהוא אחד מהשירים האולטימטיביים בעיני לשריקה "SINGING IN THE RAIN". למרות שהיה רק קר ולא ירד בכלל גשם.
הגעתי הביתה במצב רוח מרומם יותר, אולי עשיתי סיפתח כזה לשנה האזרחית החדשה. מה שבטוח זה שיש לי עכשיו עוד משהו שאני יודעת שאני יכולה לעשות בקלות כדי לשפר את מצב הרוח שלי בימים פחות מוצלחים.
Comments