יום מס' 31 - תהיי כנה באופן מכאיב

לפני כמה ימים פגשתי את זהר (היי חמודה). זהר עבדה איתי עד לפני חודש והייתה בטוחה, אחרי כמה ימים של קריאת הבלוג, שאני נהנת לי באבטלה. כשהשבתי לה שאני לא באמת נהנת מהחופש היא הייתה מופתעת למדי ומכאן הגיעה המשימה של היום - להיות כנה באופן מכאיב.

זה לא שעד עכשיו שיקרתי כאן חלילה, גם לא ייפיתי את המציאות. פשוט לא נגעתי בנושאים שלא רציתי לפתוח או לכתוב עליהם. באופן כללי אני חושבת על עצמי כבנאדם כנה ואני מעדיפה את האמת המרה והכואבת על פני ציפויי סוכר וחצאי אמיתות שאחר כך נוטים להתפוצץ בפרצוף.

אז הנה קצת מנה של אמת קרה.

אני שונאת את האבטלה. לא ברור לי מה חשבו לעצמם כל אלו שניסו לעודד אותי אחרי הפיטורין ואמרו לי שאני הולכת לעשות חיים וליהנות בתקופה הזו.

אני בנאדם של בית. מבחינתי סופ"ש לגיטימי הוא לחזור הביתה בחמישי בערב ולא לצאת מהבית עד ראשון בבוקר. לא איכפת לי ואני לא מתנצלת ואין לי רגשות אשמה על זה (טוב, הנה התנצלות קטנה בדמות הבהרה - זה לא קורה כל סופ"ש. אבל זה קורה לפעמים וזה סבבה לי). אבל עכשיו אפילו בבית שלי אני לא נהנת. אני לא מצליחה לנוח, אין לי שנ"צים, ואני לא ישנה טוב בלילה. אני לא מצליחה למלא את המצברים שלי בבית. אם בדרך כלל הבית היה המטען אנרגיות שלי, עכשיו המצב הוא שונה. אני לא מצליחה למלא את הריאות באוויר ויש בי ריקנות שמתמלאת מעט רק מעשייה ותזוזה ופעילויות. ובגלל זה פתחתי את הבלוג, כדי לזוז ולא לשקוע. לא לשקוע בערימת התחושות הרעים שמציפים אותי, בעצב הגדול שמאיים להכניע אותי. אני זזה ועושה וממלאת את הימים ואת הערבים שלי כדי שלא תהיה לי שניה לעצור ולהסתכל לצדדים (או למטה, שלא אחטוף סחרחורת).

בשלוש השנים האחרונות עברתי לא מעט. מניחה שרבים מחברי הפייסבוק שלי לא יודעים, אבל עברתי במהלכן פעמיים התמודדות עם סרטן (אמנם סרטן קל יחסית, חמסה חמסה, אבל עדיין זה סרטן, ועדיין זו התמודדות לא פשוטה וטלטלה של החיים). אז היו שני ניתוחים ומשהו כמו חודש של אשפוזים מצטברים, וחודש וחצי של תזונה נטולת אוכל (אסור היה לי מלח, שיש בכל דבר כמעט שאתם יכולים להעלות על דעתכם שלא בישלתם בעצמכם, ועוד איסורים אחרים שלא אחפור עליהם כאן), ובידוד של שבועיים שאסור היה לי במהלכם לבוא במגע עם אנשים (מלבד הכימאי שהיה מגיח לראות אם אני עדיין רדיואקטיבית וזורחת בחושך), אהה כן, וארבעה חודשים שהייתי לחלוטין בלי קול. בקיצור, התמודדות. ועם זאת, לא התפרקתי. הצלחתי להתמודד, לראות את האור בקצה המנהרה, לצחוק על הדברים ולשמור על ההומור המפגר שלי. ודווקא עכשיו יש בי משהו שונה. אני לא יודעת איך לשמור תמיד על החיוך, אני מתפרקת הרבה יותר בקלות, קשה לי הרבה יותר לקום בבוקר וזה לא רק בגלל שאני לא ישנה מספיק.

הבלוג הזה הוא הברכה והקללה שלי. יש יותר משימות שלא בא לי כבר לעשות או שהן נראות לי פתאום מורכבות מידי, מאשר כאלו שאני סבבה איתן ויש ימים שבא לי לוותר ולא לכתוב כלום ולא לעשות שום משימה. אבל אני לא מוותרת לעצמי, ובוחרת בכל זאת איזו משימה מהרשימה ומנסה להוסיף עוד משימות תוך כדי תנועה כדי שאני אצליח להמשיך.

לפני שבוע וחצי התחלתי קורס, שאמור לעזור לי לפתוח את הדלת הבאה במסלול הקריירה שלי ועד שזה יקרה הוא ממלא לי את היום, כל יום, מתשע עד חמש. אז הוא כרגע האור בקצה המנהרה שלי, הסיבה שלי לקום בבוקר (כי אין ברירה, אני לא יכולה לעשות עוד סנוז לשעון) והסיבה שאני גם כותבת את הבלוג בשעות כל כך מאוחרות בזמן האחרון (כי אני צריכה למצוא גם זמן למשימות וגם קצת לחיות פה ושם). מקווה שמעבר לדלת שתיפתח, אינשאללה, הוא יעזור לי גם לפתוח איזו צ'אקרה ולשנות את האינרציה של המצב רוח שלי.

עד שזה יקרה, אני אשתדל לשמור על כנות וגם על אופטימיות ואולי מצב הרוח שלי יבין בשלב כלשהו את הרמז ויצטרף לחגיגה.

והנה עוד קצת כנות לסיומו של פוסט זה. עשיתי הגהה, היה כאן שיר, אבל אז הכל נמחק והייתי צריכה לכתוב חלק מהדברים מחדש. אז נסתפק בלינק לשיר,למקרה שהוא היה זה שתקע את הפרסום. מקווה שהצלחתי לשמור על נאמנות למקור.

#100DaysOfToDos #ExtremelyHonest