יום מס' 35 - תרקדי בגשם
- Adi Nafshi
- Jan 6, 2019
- 2 min read
עוד לא התרגלתי לגמרי למעבר לגבעתיים. תל אביב רחוקה לי, אני צריכה לצאת הרבה יותר מוקדם מהבית בשביל כל דבר, אני לא יכולה ללכת ברגל לכל מקום (שקר. אני יכולה. פשוט שזה יקח הרבה הרבה יותר זמן והחזרה הביתה תהיה בפינוק של עלייה). אבל כל אלו מתגמדים אל מול החיסרון האמיתי של הדירה החדשה שלי - אני לא שומעת בה את הגשם.
הגשם והחורף היו מאז ומעולם אחת האהבות הגדולות שלי. כילדה, וגם היום, אחד הרעשים האהובים עלי ביקום כולו הוא הגשם שמטפטף על החלון. אפילו לנהוג בגשם אני אוהבת (משקשקת מפחד ומחבקת את ההגה, אבל אוהבת). וריח של גשם? הכי טוב בעולם, הדבר היחידה שמנצח אותו אולי זה ריח של חלה טריה, בדגש על האולי, עוד לא החלטתי, נחכה לקולות הימאים.
האגדה המשפחתית (או יותר נכון אמא שלי) מספרת, שכנולדתי אמא שלי נכנסה אל בית החולים עם חולצה קצרה ויצאה ממנו אל גשם שלא הפסיק ובמשך שלושה חודשים שלמים אי אפשר היה לצאת איתי מהבית. מאז ועד היום, אני ילדה של חורף. יום ההולדת שלי הוא סממן של חורף, והגשם הראשון מגיע לא פעם ביום ההולדת שלי, גג יומיים לאחר מכן. זה מין הסכם חד צדדי ביני ובין אלוהים, שבכל יומולדת הוא מעניק לי מתנה קטנה ורטובה ומשמח לי את הלב.
אז המשימה של היום התחברה אל הסופה שהגיעה היום במלוא עוצמתה - תרקדי בגשם. ממש כמו השיר מהמחזמר.
חזרתי הביתה בערב אחרי יום ארוך ומלא בשיעולים והתקף אסטמה שהלך והחמיר לאורך היום כי את המשאף שכחתי בבית ברוב חוכמתי. אז אחרי שהרגעתי את הנשימה עם שתי שאיפות מהמשאף ודחיפת הראש לתוך הפריזר כי אדי הקור עוזרים גם הם, ישבתי וחיכיתי בבית לשעת כושר. כל פעם שחשבתי שהנה יורד גשם, הבטתי אל מחוץ לחלון וגיליתי שפספסתי אותו שוב. אבל בסוף הצלחתי.
מצוידת במעיל הכי חורפי שלי (שמכונה בחיבה "ביג בירד" כי הוא צהוב וגדול ומשמח גם בחורף) ובלי מטריה, יצאתי אל הרחוב. לקחתי איתי שקית זבל כדי שאנשים לא יחשבו שאיבדתי את זה לחלוטין, אבל אחרי שזרקתי את הזבל לפח האשפה, ובדקתי שכל השכנים ספונים בבתיהם, רקדתי לי קצת. עם עצמי. ברחוב.
זה היה מצחיק, וכיף ורטוב. כשסיימתי לרקוד (נראה לי שיצא לי קצת צעד תימני, אולי ההתחלה של "שאבתם מים" וקצת מחווה לביונסה, הכי פיוז'ן שלי) לקחתי עוד נשימה מבעד להתקף האסטמה, הרמתי פני לשמיים ונתתי לגשם להרטיב לי את האף, העפעפיים, המצח והלחיים והרגשתי איך הטיפות מצליחות לשטוף מעלי את היום, את הצרות, ואת כל המחשבות.
חזרתי הביתה קצת יותר רטובה (לא נורא, כבר התייבשתי) והרבה יותר שמחה, שניה אני אסתכן בלהישמע רוחנית, הרגשתי קצת יותר טהורה.
נכון, זה לא אולי לא הכי חכם ובטוח זה לא יעזור לצינון שלי, אבל בשביל זה יש דקסמול קולד ובואו נקפיד על חלוקת התפקידים הברורה של כל אחד מהצירים בחיים שלנו - הגשם תפקידו להרטיב, אנחנו תפקידנו להירטב ולהקפיד שלא נימס, ודקסמול קולד תפקידו להושיע מאימת השעלת.
Comments