יום מס' 37 - לשים לק משוגע

ולא סתם לק משוגע, לק שונה בכל אחת מהאצבעות.

המשימה של היום ניתנה לי על ידי הפסיכותרפיסטית שלי שניסתה לאתגר אותי, או להוציא אותי מהקופסא, או לגרום לי להיות ילדה קטנה, לכו תדעו מה עבר לה בראש... אבל היא התעקשה, תשימי לק משוגע ובצבע שונה בכל אצבע.

אתמול בערב שלפתי את קופסאת הלקים הענקית שיש לי ובחרתי מתוכה בקפידה חמישה בקבוקונים עם גוונים בולטים במיוחד. התחלתי עם ורוד פוקסיה צעקני על האצבע, המשכתי עם לק בצבע תכלת שאף פעם לא היה לי אומץ לשים, אותו משכתי בעדינות על הקמיצה, משם ללק כחול כהה שאני דווקא משתמשת בו אבל הוא הרגיש לי כמו שבירה טובה ובולטת ולכן נבחרה עבורו האמה. על הזרת לק ירקרק ועל האגודל ורוד עמוק ומנצנץ שבכל פעם עולה בי ספק גדול לפני שאני שמה אותו.

סיימתי עם תחושות מעורבות. לא אהבתי את אף אחד מהצבעים בפני עצמו ובטח שלא אהבתי את השילוב, אבל משימה זו משימה ואני אעמוד בה בגבורה! אף פעם לא הייתי מוצלחת במיוחד במריחת הלק על הציפורן בלבד ולא על היד, וגם הפעם הצלחתי לצאת מהקווים כמו גדולה, רק שהפעם זה היה בחמישה צבעים ונראה מגוחך עוד יותר, בלי מספיק זמן למזער את הנזקים.

כשהגיע הבוקר יצאתי מהבית היום עם כפפות על הידיים ועם הידיים בתוך הכיסים, מסתירה את הראיות. נכון, היה קר. אבל לא בקטע קיצוני. הכפפות היו בעיקר כדי להחזיר לי תחושת הביטחון. הייתי בטוחה שאנשים יסתכלו עלי כאילו שאני משוגעת, שנחתתי מהירח או שהתבלבלתי בגיל שלי. אבל כשאף אחד לא רואה את הציפורניים המשוגעות, היחידה שחושבת שאני משוגעת היא אני עצמי.

הבעיה הייתה שהסלולרי סירב להגיב, למרות שהכפפות מותאמות במיוחד למסכי מגע. הורדתי את הכפפה בזהירות, מסתכלת ימינה-שמאלה, שאף אחד לא ישים לב, והקלדתי במהירות את קוד הפתיחה. אני כבר לא זוכרת בשביל מה פתחתי את הטלפון בבוקר, כנראה שזה היה משהו חסר חשיבות, או אולי בדיעבד מלא חשיבות, כי את הכפפה שהוסרה הכנסתי אל התיק והשארתי את היד, וכך גם את עצמי, חשופה.

יום שלם הסתובבתי כך, נבוכה מהאצבעות ובדריכות שיא, מצב כוננות חמש. הייתי מוכנה בכל רגע של היום לקבל איזו הערה או עקיצה, חששתי שמא אולי אפילו אקבל איזו מחמאה. אבל כל היום עבר ולאף אחד זה לא שינה, אף אחד לא התייחס, איש לא שם לב.

בדרך הביתה התחלתי לחשוב על מוסר ההשכל של המשימה והיום הזה, והבנתי שלפעמים היחידים שישימו לב לזה שיצאנו מהקופסא הם רק אנחנו, ואולי בגלל זה אנחנו צריכים לעשות את זה יותר, כי המבוכה שאנחנו חווים כשאנחנו יוצאים מאיזור הנוחות שלנו היא בעיקר אצלנו בראש ואף אחד לא באמת ידע לשים אצבע על השינוי של הלק. אבל היום שלי לא נגמר כל כך מהר.

עצרתי בקופת חולים לסופו של יום. כזו אני, מתפרקת. צריכה את מנת בית המרקחת החודשית (או שבועית, תלוי במצב השעלת). נכנסתי לחדר האחות לשאול שאלה קטנה ושם היא הייתה, MY SISTER FROM ANOTHER MISTER, האחות רחל. היא ישבה בקצה החדר ולגמה קפה שנראה שעבר עליו כבר דבר או שניים, וכל אחת מהציפורניים שלה הייתה צבועה בצבע אחר. קלטתי רק ארבע אצבעות, אבל היא הפגיזה בצבעים - אדום, כחול, ירוק, צהוב. נתנה כבוד לכל צבעי היסוד. וכל ציפורן, מלמיליאן.

אז מסתבר שהמשימה של היום הייתה להפוך אותי לאחות בקופת חולים בגבעתיים, לא יציאה מאיזור הנוחות ולא בטיח.

חזרתי הביתה לחבק את האציטון והבטחתי לעצמי שאני ארשה לעצמי, מידי פעם, לצאת עוד קצת החוצה מאיזורי הנוחות שלי, לא בשביל עצמי חלילה, רק בשביל לבדוק אם מישהו ישים לב.

אם כבר מכוער אז שיהיה גם עקום, למה לא

#100DaysOfToDos #CrazyNails