יום מס' 42 - תתעלמי מהכל
- Adi Nafshi
- Jan 13, 2019
- 3 min read
היום היה לי יום לא להיט. מהימים האלו שקורה בהם משהו שהוא מאוד אמוציונלי, אבל הוא בעיקר בראש שלי, ואני לא יודעת איך לשחרר אותו או להתגבר עליו. כמה שאני לא מנסה, אני לא מצליחה לשחרר. באיזהשהו מקום למדתי לחיות עם ההצפות הרגשיות שלי, אבל הפעם זה היה קצת באובר ולא ידעתי איך להתגבר על זה עד לרגע שבו חטפתי זריקת מציאות לפרצוף.
את כל היום העברתי בתוך ההצפה הרגשית שלי והרשתי לה להציף אותי, גם כי אני לומדת לתת מקום לתחושות שלי וגם כי אני לא יודעת איך להתמודד מולם, שני צדדים של אותו המטבע. אבל בערב פגשתי חברה שהקשיבה לי ונתנה לי מנת מציאות קרה. ואני מודה לה על זה, כי הכי קל לי להמשיך ולהתבוסס ברחמים העצמיים או ברגשות שמציפים אותי, בלי להסתכל שניה על הדברים מהצד.
במקור הייתה אמורה להיות היום משימה אחרת לחלוטין, אבל שוב מזג האוויר נכנס לתמונה ויצר נסיבות שלא איפשרו לקיים את התוכניות שלי, כי אף אחד לא יוצא מהבית במזג אוויר כזה חוץ ממני ועוד קומץ אנשים שלא עפים ברוח... מתוך ההבנה שהמשימה המקורית לא תצא לפועל ובגלל שלא בניתי מראש על תכנית ב', ביקשתי עזרה וגייסתי את החברה שפגשתי ואת כל הצוות של הבר שנפגשנו בו כדי לחשוב על משימה חדשה. אחרי כמה רעיונות שנזרקו לשולחן אבל לא צלחו לכדי משימה, הלכתי לשירותים וכשחזרתי הטלפון שלי היה מסובב כשפניו כלפי מטה. המשימה להיום - להתעלם מכל מה שקורה בפלאפון. היתה לי שניה של התנגדות, כי יש לי משימה דומה וגדולה והרבה יותר בהמשך (חכו חכו), ובעיקר כי יאבא'לה, מה קשור עכשיו לא לענות לטלפון?? יש לי הודעות!! אבל דווקא כשצצה לי ההתנגדות הקטנה הזו, הבנתי שזו בדיוק המשימה שאני צריכה להתמודד איתה והתמסרתי.
היין ששתיתי התחיל להציף אותי, וקלטתי שאולי זה לא כזה רעיון רע להתעלם קצת, כי לכי תדעי מה את עשויה לענות כשאת פחות שולטת או מודעת לתגובות שלך. מזמן היין לא תפס אותי כמו שהוא תפס אותי היום.
הטלפון צפצץ לו. ואני עסוקה בלנסות להבחין בין הצלצולים של ההודעות הקבוצתיות וההודעות האישיות. שלושים ומשהו הודעות בשעתיים וקצת. אנשים אתם חופרים. אבל אני המשכתי בשלי והתעלמתי.
בדרך הביתה, כשאני עוד מתעלמת מהטלפון ומהרטט שלו בכיס, נזכרתי שבעצם, בלי כוונה תחילה, המשימה הזו התחילה בכלל עוד היום בבוקר. קמתי בבוקר אל הודעה ממישהו שיצאתי איתו לפני שלוש שנים, באותה תקופה הוא בגד בי ושכב עם מישהי אחרת, וטרח לספר לי על זה כדי לנסות לנקות את המצפון שלו, רק שבפועל הוא הכתים את הנפש שלי ושבר לי את הלב. זו לא הפעם הראשונה שהוא יוצר איתי קשר מאז אותם ימים, רק שהפעם היה לו חשוב לעדכן אותי שהוא סופסוף מוכן לקשר רציני והיה שמח אם אני אהיה מוכנה לתת לו צ'אנס. בלי לדעת על המשימה שבסוף תמצא את דרכה לשורות אלה, בחרתי לא להתייחס ולהתעלם.
אני לא טובה בזה, בלהתעלם מאנשים. תמיד יש לי משהו להגיד. לרוב אני יותר רגילה להיות זו שמתעלמים ממנה או זו שאומרת את המילה האחרונה. אני לא אוהבת את החד צדדיות הזו, את התחושה שיש משהו באוויר לא סגור. אבל דווקא היום, ההתעלמות הזו שירתה אותי מעט. איפשרה לי לקבל פרספקטיבה, לקחת מרחק. לתת לעצמי אוויר לנשימה שאיפשר לי לשים מאחורי גם את הבוגד השקרן מלפני שלוש שנים וגם את ההצפה הרגשית מלפני מספר שעות.
עכשיו ההשפעה של היין דעכה מעט, אבל האפקט של המשימה נשאר עוד מעט איתי, מאפשר לי להסתכל אולי מעט יותר במודעות, למי שווה לענות וממי שווה להתעלם.
כשהייתי בצבא היינו משתמשים הרבה באמירה "דבר אל היד, כי הפנים לא רוצים לשמוע". אז זה הצחיק אותי. היום פחות. אני לא צריכה שידברו אל היד שלי. זה בסדר מבחינתי שכל אחד יגיד את מה שיש לו להגיד וידבר כמה שיש לו לדבר, אבל זה לא אומר בהכרח שאני אהיה קשובה, שאני אהיה מוכנה לקבל כל דבר שיגידו לי, שאני לא אבחר לפעמים גם להתעלם.
Comments