יום מס' 43 - תבקשי סליחה

כשחשבתי על המשימה הזו לעצמי, תיארתי לעצמי איזה יום כיפור מאולתר, שבו אני מכה על חטאיי וחוזרת לחשוב על כל המעשים הגרועים שלי והאנשים שפגעתי בהם בעבר ואיך מתוך כל הרשימה הארוכה שתצטבר אני אבחר מישהו אחד ומיוחד שמגיעה לו סליחה מיוחדת. איך אני אכתוב הודעה ארוכה ומרגשת, אערוך אותה במשך שלוש שעות ואז אשלח את ההודעה ואתמלא בתחושות מעורבות בנוגע לכל המשימה.

אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד.

המציאות המשוגעת שיצרתי לעצמי בתקופה הזו, כנראה הבטיחה לי כבר מלא הזדמנויות קטנות לבקש עליהן סליחה, אבל היום הצלחתי לחצות קו.

עוברים עלי ימים מעט אמוציונליים לאחרונה. כל דבר קטן בהם קצת מוציא אותי מאיזון ומכניס אותי לתוך מערבולת רגשות שאני סופר מודעת אליה אבל גם לא יודעת לגמרי איך לעצור אותה. כבר כמה ימים שזה ככה, שאני מדברת ומתחילה לשמוע את הקול שלי נסדק ומשתנה תוך כדי דיבור לכדי סף בכי. עוד לא גיליתי את הטריק שיעזור לי להשתלט על זה, אז אני בינתיים מנסה להתמודד עם המצב ומחכה שזה יחלוף לי.

דווקא היום התחיל לי כבוקר טוב יחסית. הייתי במצב רוח סביר והאמנתי שכמה מהדברים הקטנים שמציקים לי הולכים להסתדר. אבל אז הגיעה איזו שיחת טלפון שבאה לי לא במקום וכמה סמסים שניגנו לי על איזה מיתר. הדברים שקיוויתי שיסתדרו מעט לא זזו ושוב מצאתי את עצמי במערבולת רגשית קטנה עם עצמי שאני מנסה להכיל ולהסתיר מכל הסביבה (ואז בסוף היום כותבת על זה בפירוט יתר ומילות קוד בבלוג, ללא ספק אני אלופה בהסוואת הרגשות שלי).

ואז הגיע אבי. אבי מעביר אותי סדנה במסגרת הקורס והיום הוא בא כדי לעזור, לקדם ולהבהיר כל מיני דברים שקשורים לפרויקט שאנחנו צריכים להגיש. חמש דקות לתוך השיעור, אבי אמר משהו שעיצבן אותי ואני, שלא יודעת לסתום את הפה שלי בשגרה ועוד פחות כשאני במערבולת רגשית, פתחתי את הפה ועניתי לו. לא אהבתי את האופן שבו הוא השיב לדברי ובמקום להרגיע את הסיטואציה יצרתי ממנה פיצוץ. מול 20 איש.

במשך עוד כמה זמן הייתי עסוקה בזה, בפיצוץ הזה, בלהגיד לעצמי כמה אני צודקת וכמה הוא היה לא בסדר וכמה כל המצב הזה והסיטואציה הזו מעצבנת וכמה בא לי לא להיות שם יותר וללכת הביתה. ללא ספק, אחד מרגעי השיא של חיי, כי סך הכל אני אדם בוגר.

בשלב מסוים, קלטתי שאני עדיין בתוך המערבולת עם עצמי, אבל כבר לא רציתי להיות שם. רציתי לצאת ממנה ולא ידעתי איך. אז הפסקתי לחשוב על מה שהיה וניסיתי לשחרר את הלסת הקפוצה שלי. החלטתי למצוא לעצמי סולם ולרדת מהעץ. חיכיתי לסיום השיעור והמתנתי לאבי שיצא מהכיתה לכיוון המעלית.

ביקשתי לדבר איתו וביקשתי סליחה.

התנצלתי באמת ומכל הלב (מקווה שזה באמת היה ככה) על איך שהדברים התנהלו ועל איך שדיברתי. הוא הסביר את הדברים מנקודת המבט שלו, וזו זכותו והוא צודק בדברים שהוא אמר. אני, בתורי, הסברתי לו את הדברים מנקודת המבט שלי. יש מצב שמצאנו את האמצע, לכל הפחות הצלחנו להבין עוד משהו על עצמנו ועל הנסיבות שבתוכן הפיצוץ התפוצץ. אני לא חושבת שזה פתר הכל, אבל זה כן איפשר לנו להתקדם קצת קדימה ולשים את הדברים קצת יותר מאחורינו. הצלחנו ללכת כל אחד צעד קטן בכיוון של השני ולדבר על הדברים באופן רגוע יותר ומכיל ומבין לא רק את עצמנו אלא גם את הצד השני. אחרי שסיימנו לחפור על נושא הפיצוץ, המשכנו לדבר עוד על נושאים אחרים והיו עוד דברים שצפו ונפתחו ומתוך השיחה עם אבי משהו אחר בי קצת נרגע. אותם הדברים האחרים שרציתי בבוקר לראות איך הם מסתדרים נכנסו לי קצת לפרופורציה אחרת ואולי אני אצליח לראות אותם בקרוב מבחוץ ולא רק מבעד למערבולת.

אז ביקשתי סליחה, בלי אינטרס, בלי יותר מידי אגו, בעיקר עם רצון אמיתי לרדת מהעץ וההבנה שכשאני בתוך סערת רגשות אני עושה טעויות וצריכה להודות בהן. מקווה שאבי קיבל את הסליחה שלי בלב שלם, אני יודעת שאני קיבלתי הרבה הרבה יותר.

סתם שיר לשיפור המצב רוח שמתאים גם לנושא.... אחלה

#100DaysOfToDos #AskingFORgiveness