יום מס' 57 - להכין אלבום תמונות

Adi Nafshi
Jan 28, 2019
3 min read

בשנה פלוס האחרונה יש לי התמכרות קלה לפודקאסטים. הם מלווים אותי בהתארגנות הבוקר (אחרי שאני מסיימת להקשיב לתקציר תכנית הבוקר של טל ברמן ואביעד קיסוס), בנסיעות בדרכים, בהליכות ולפעמים גם כשאני עושה ספונג'ה או שוטפת כלים.

ביום שבת שמעתי פודקאסט שתפס אותי קצת יותר מהרגיל. זה פודקאסט שעוסק בפסיכולוגיה חיובית ("חושבים טוב" עם יהודית כץ למי שרוצה להתעניין קצת), בדרך כלל מתארחים בו כל מיני אנשי מקצוע מתחומי הפסיכולוגיה, או אנשים שיש להם סיפור חיים מעניין שהם התגברו בו על איזה אתגר בזכות תהליך חשיבה חיובי ויוצא דופן. הפעם התראיין בפודקאסט צלם בשם ראובן קופיצ'ינסקי שדיבר על הפחד שיש לרוב האנשים ממצלמות ואיך ניתן להתמודד מולו ולהפסיק לשפוט את עצמנו מול המצלמה.

בתור שונאת המצלמות שאני, זה עניין אותי במיוחד. אני לא אתחיל לחפור בכל הדברים שנאמרו שם, מי שרוצה שיחפש את הפודקאסט המלא, אבל בגדול מה שנשאר איתי הוא שאנחנו לא אוהבים להצטלם כי אנחנו מפחדים ושופטים את עצמנו וזה משהו שפיתחנו עם הגיל, את הביקורת העצמית שיש לנו כלפי התמונות שלנו. כילדים אנחנו לא היינו ביקורתיים כלפי עצמנו ולכן לא פחדנו ממצלמות ואפילו אהבנו להצטלם (יכולה להעיד על האחיינים שלי שזה נכון. ילדים היום יודעים להתחיל לחייך ישר איך שהם רואים פלאפון נשלף).

ביומיים האחרונים, שעברו מאז שהקשבתי לפודקאסט, ניסיתי לחשוב איפה זה התחיל אצלי, הפחד הזה מהמצלמות, האמירה השגורה "אני לא אוהבת להצטלם". מה שמעניין בעיני הוא שזה תמיד היה פחד חד-צדדי, כי להיות בצד השני של המצלמה ולצלם אהבתי מגיל צעיר. את המצלמה הראשונה שלי קיבלתי בכיתה ד' ואני זוכרת שהייתי מצלמת איתה די הרבה. אחר כך בתיכון למדתי במגמת גרפיקה ושיעורי צילום היו מהאהובים עלי, והיה שלב קצר שחשבתי ללכת ללמוד צילום בבצלאל. על החלום הזה ויתרתי, ואני מגשימה אותו הכי בקטנה עם עמוד האינסטגרם שלי שמאפשר לי להחזיק באשליה שאני יודעת לצלם.

כדי להמשיך ולהתמודד עם המחשבה הזו ואולי לפתור את הפחד מהצד הלא נכון של המצלמה, בחרתי לעצמי משימה שקיבלתי מלוטם (היי קוקי) - להכין אלבום תמונות אמיתי. בהתחלה תיכננתי לוותר על המשימה הזו, מודה. אבל היום הבנתי את הערך האמיתי שיש בה, שהוא הרבה יותר מאשר רק לעשות משהו יפה לעצמי.

בלי קשר למשימה והרבה לפני שהתחלתי לחשוב על הבלוג בכלל, כבר כמה חודשים שאני מנצלת את הביקורים אצל ההורים לפלישה שקטה לאלבומי התמונות המשפחתיים. זה התחיל כמשהו שהפסיכותרפיסטית ביקשה (רצתה לראות תמונות ילדות שלי) והמשיך כמשהו שאני רציתי בשביל עצמי, שיהיו לי תמונות של עצמי אצלי בדירה, לא רק אצל ההורים, שאוכל לחזור אליהן בתדירות גבוהה יותר. אז היום לקחתי את התמונות האלו והתעמקתי בהן קצת יותר.

בבוקר הלכתי להצטייד באלבום ומדבקות. לא ידעתי מה בדיוק אני מחפשת אז זה לקח לי לא מעט לקבל החלטה. ידעתי שאני לא אגע עוד הרבה בתמונות או אנסה לשפר את האלבום לתקופה ארוכה. גם כי זה המון עבודה, אבל בעיקר כי זו התמודדות מאוד רגשית עבורי.

חזרתי הביתה והוצאתי את התמונות מהמחבואים השונים שהיו להן בבית. התחלתי לדפדף וחיפשתי תשובות. הרבה מהתמונות אני לא זוכרת, לא יודעת להגיד מתי הן צולמו ומה הסיפור שהיה מאחוריהן. אבל יש תמונות שהן זיכרון של ממש, אמנם עמום אבל עדיין זיכרון.

לא כתבתי את הזיכרונות שיש מאחורי התמונות, אולי יום אחר אני אחזור ואשלים את החסר. בינתיים הסתפקתי בשורה שהצחיקה אותי ברוב המקרים. החוויה עצמה הייתה רגשית מספיק והציפה אותי בזיכרונות ומחשבות מכל הכיוונים.

גיליתי שאמנם היו לי תמונות שעוד אהבתי את המצלמה ולא התביישתי, אבל גם מצאתי כבר בגיל צעיר את הפחד מהמצלמה. אני מזהה את התנועות המובכות שלי, את הביישנות בעיניים, את הפוזות הכפויות למצלמה. רק שאני לא יודעת להגיד מה השתנה שם, מה הוביל למודעות הגדולה ולפחד. אולי אני צריכה להחרים עוד כמה תמונות בשביל לשים על זה את האצבע, אולי זה גם בסדר לא לפענח את המקור ופשוט לנסות להתמודד עם המצב הקיים כפי שהוא היום. או פשוט לקבל את זה ולא לנסות לפרק את זה...

לא יודעת להגיד מה יקרה עם זה, אבל מה כן? הייתי ילדה חמודה! והשיער הבלונדיני הטבעי הצליח לשרוד לגיל יותר מאוחר ממה שזכרתי.