יום מס' 70 - לבחור לא לבחור

Adi Nafshi
Feb 11, 2019
3 min read

אחרי 10 שבועות של שיכרון חושים, החלטתי לוותר על השליטה.

כבר עשרה שבועות שהמשימות היומיות מלוות אותי לכל מקום. אני קמה בבוקר ומסתכלת על הקיר עם המשימות (כן, יש קיר שלם בבית, מלא בפתקיות, שמתעד את מה שכבר היה ובונה את החזון של מה שעוד הולך להיות), הולכת לישון בלילה רק אחרי שסיימתי לכתוב. הבלוג הזה הפך לדבר שקצת מגדיר אותי ואת היום שלי ואת הזמן שלי, מדברים איתי עליו כל הזמן - על משימות שהיו, סיפורים שאהבו, ומה עוד עתיד לקרות.

שאלה שחזרה על עצמה בכמה הזדמנויות שונות בחודשיים וחצי האחרונים היא מה אני הולכת לעשות עם הבלוג אחרי שיעברו ה-100 ימים?

תמיד הייתי עונה בכנות שלא חשבתי על זה. וזו האמת. לא תיכננתי שום דבר רחוק יותר מזה.

וקצת הפתיע אותי שאנשים בכלל חשבו שיש צידוק או סיבה לבלוג מעבר ל-100 ימים.

ככל שעברו הימים והשאלה הזו הגיעה מאנשים שונים הבנתי שאני לא באמת מסוגלת לקבל החלטה. ההתחייבות שלי לעצמי הייתה ל-100 ימים ולא יותר, ואני לא יודעת להגיד אז מה אני רוצה שיקרה לטווח ארוך יותר.

היום החלטתי לשחרר את ההחלטה הזו לעולם ולא לבחור בעצמי.

במסגרת הקורס שהיה קיבלנו משימה - להקים עמוד נחיתה שיקדם מוצר או רעיון ואותו נפרסם בפייסבוק שלנו ונבקש מהחברים, מכרים וכו' להיכנס לעמוד, לעשות משהו ולהוכיח לנו את הכוח של השיווק באינטרנט.

אני במקור הייתי סופר שאפתנית והחלטתי אשכרה להכין מוצר - קינוחים של פעם עם טוויסט של מבוגרים. אבל בשלב ממש מאוחר קלטתי עד כמה זה היה שאפתני והחלטתי לשנות כיוון, במקום להמציא מוצר לא קיים חזרתי למוצר שיש לי ביד, הבלוג. אז שיניתי את המיקוד של עמוד הנחיתה, במקום להזמין ממני כדורי שוקולד בטעם אייריש קרים, אני אבקש מאנשי הפייסבוק שלי לקבל עבורי החלטה - מה הולך לקרות לבלוג אחרי 100 ימים.

הבוקר פירסמתי את הפוסט שקרא לאנשים להיכנס לעמוד הנחיתה ולקבל החלטה במקומי.

בואו נגיד שהבנתי שאנשים לא אוהבים לקבל החלטות. גם אם הן לא נוגעות להם או משפיעות עליהם. עצם זה שאנחנו נדרשים לבצע החלטה כבר מציב אותנו מול קושי מסוים, ואנחנו מעדיפים לא לקבל החלטה שאנחנו לא נדרשים.

ההבנה הזו פגשה אותי שוב בערב וקיבלה משנה תוקף.

יצאתי לחגוג יומולדת לנעמי (מזל טוב קוקי) ותיכננו יום כיף לא מתוכנן. בערב התלבטנו איפה ללכת לאכול ובסוף החלטנו על "ג'וז ולוז" כי זו מסעדה ששתינו עוד לא אכלנו בה (ואביעד קיסוס, ששתינו רוצות להיות חברות שלו, אוהב את המסעדה הזו).

התיישבנו במסעדה וחיכינו לתפריטים אבל אז סיפרו לנו שהמסעדה שינתה את הקונספט לפני מספר חודשים. אין להם תפריטים, אין להם מנות קבועות, אין להם מחיר שהם מבקשים למנה. המלצרית שואלת מה אנחנו לא אוכלים, ומה אנחנו רוצים בגדול מבחינת חוויה (רק שותים או גם אוכלים וכמה) והיא זו שבסוף בונה לנו את התפריט. אנחנו לא בוחרות. איבדנו את השליטה ונתנו את מבטחנו במלצרית וביכולת של המקום לייצר מנות טובות וטעימות לכל מי שיקח ביס. הדבר היחיד שנשאר כבחירה - כמה לאכול ומתי להגיד שמספיק וכמה לשלם בסוף הערב, כי אין מחירים למנות. תשלמו כמה שרוצים.

כל עוד לא היינו צריכות לבחור ופשוט זרמנו עם מה שהמלצרית הניחה מולנו על השולחן זה היה פשוט כיף ומשוחרר. יכולנו להתעסק בעצמנו, בשיחה שלנו, בכמה טעים לנו. הקושי הגיע כשהיינו צריכות לקבל החלטה, כמה כסף להשאיר, כמה הארוחה הזו הייתה שווה.

בדרך הביתה עוד דיברנו על כמה זה כיף שלא היינו צריכות לבחור. שזה איפשר לנו להיות משוחררות יותר והקנה לנו חוויה חדשה, וטעמנו מנות שאולי לא היינו מזמינות באינסטינקט שלנו כי הן קצת מחוץ לאיזור הנוחות הטבעי שלנו.

אז אני עדיין לא בוחרת. לא מקבלת החלטה מה יקרה לבלוג.

אבל אתם עדיין יכולים לבחור, התוצאות בקרוב ויש לכם יכולת לבחור בשבילי, אז תהיו חברים (ומשפחה, ומכרים), היכנסו ללינק הזה, הצביעו והשפיעו!