יום מס' 71 - להתמנגל

אני לא מגדירה את עצמי כטיפוס ביישן, אלא כטיפוס שלוקח לו זמן להיפתח, אז בגדול אני לא יודעת איך להתנהל באירועים עם הרבה אנשים, זה יותר מידי אנשים להיפתח אליהם ובפחות מידי זמן. ובאופן כללי אני שונאת אירועים המוניים, גם לצאת לרחוב בימים עמוסים זה המוני מידי בשבילי.

אז כשאני כן נמצאת באירועים חברתיים, לרוב אני פשוט אמצא את עצמי עומדת צמודה לקיר, משחקת תרגיל בהסוואה. ככה גם פחות אנשים נתקלים בי כשהם עוברים בדרך לאנשהו וגם העובדה שאני לא מדברת עם אף אחד וסתם עומדת עם עצמי באמצע החלל היא קצת פחות בולטת.

תמיד הרגשתי לא שייכת באירועים חברתיים, גם כשאלו היו אירועים חברתיים של חברים שלי, גם כשאני מכירה את כל הנוכחים בחדר. אני ממש זוכרת שורה שכתבתי פעם בתיכון באיזה מחברת, אחרי שהייתי במסיבת יומולדת של חברה והרגשתי "כמו פרסומת של VH1 באמצע הפסקת פרסומות של MTV", או בקיצור - לא קשורה.

עם השנים הבנתי שאירועים המוניים הם פחות בשבילי, ואז אם היו לי אירועים כאלו שנכנסו לי ללו"ז, או שהייתי נצמדת לבנאדם אחד ספציפי (למשל באה מראש עם חברה), או שלא הייתי באה ומוותרת על כל העניין, אבל לרוב הייתי באה, מסתובבת עם עצמי ומחפשת את עצמי ובעיקר מאוד מאוד מובכת.

לפני חודש וחצי בערך, במסגרת הקורס שעשיתי, הגיעה ניצן (שלא קוראת את הבלוג ולכן לא נכתוב לה היוש) וסיפרה איך היא הצליחה לאורך כל חייה המקצועיים לא לעבור ראיון עבודה אחד. היא עשתה את זה בזכות היכולת שלה לייצר נטוורקינג בכל מיני אירועים חברתיים שהיא הייתה הולכת אליהם.

עף לי המוח.

זה היה מטורף בעיני. זה רק הדגיש לי את החולשה שלי ואת הפער שאני צריכה לגשר עליו ועד כמה הדחקתי את החוסר הזה ביכולות האישיות שלי ודי קיבלתי אותו כעובדה מוגמרת במקום לנסות לשנות משהו בי.

***

היום היה לנו, במסגרת הקורס, אירוע משוגע שהקמנו. יותר נכון הקימו, החברים שלי לקורס, כי אני החלטתי שאני לא מעוניינת לקחת חלק באירוע. אני לא אתחיל להיכנס לכל הסיבות שבגללן החלטתי במקור לא לקחת חלק באירוע הזה כי זה לא המקום ולא הזמן ולא באמת רלוונטי, אבל עכשיו, כשאני כותבת, אני מבינה שלאינסטינקט הזה שלי, לנסות שלא לקחת חלק באירועים חברתיים המוניים, היה חלק בעניין.

במקור לא הייתי אמורה להצליח להגיע לאירוע בכלל. אבל בימים האחרונים התחלתי לחשב מחדש את המסלול שלי, והבנתי שיש לי פה הזדמנות לא רק להרוויח מהערב שאמור לתת לי ערך מוסף לחיים, אלא הזדמנות אמיתית לצאת מהקופסא של עצמי, להגיע לאירוע עם המון אנשים שאני לא מכירה ולהתמנגל, לייצר שיחות עם אנשים, לבלוט במקום להיחבא בצללים. אז למרות שהצהרתי שאני לא הולכת לקחת חלק, החלטתי לבוא ואשכרה להיות חלק פעיל. בשביל עצמי ולא בשביל אף אחד אחר.

גייסתי לעצמי הלך מחשבה שהיום אני אהיה SINGLE AND READY TO MINGLE ולא לוותר לעצמי על שום הזדמנות.

***

איך שהתחילו להגיע אנשים, האינסטינקט שלי קפץ לפעולה וכל מה שהתחשק לי זה למצוא לעצמי איזה תפקיד מאחורי הבר שיאפשר לי לחייך לאנשים, ולא לייצר מעבר לזה שום אינטראקציה. אבל החלטתי להילחם באינסטינקט ויצאתי אל הרחבה שהלכה והתמלאה באנשים.

חמושה בכוס קאווה ורודה שהגנה עלי מפני היקום, הסתובבתי בין האנשים הזרים וחיפשתי קשר עין, מישהו שיהיה לבד ואבוד כמוני. פתאום ראיתי אישה עם שיער שחור ומתולתל שעמדה לבדה בלי כלום ביד, לא צלחת אוכל, לא כוס שתייה. הצעתי לה שתלך להביא לה משהו מהבר והיא אמרה שהיא לא אוכלת אחרי שבע בערב, ואז נוצרה שיחה. אל השיחה הצטרפה ענת, חברתי לקורס (היי מהממת!) שהצליחה לנהל את המשך השיחה בכישרון רב הרבה יותר ממני. כשענת הלכה, הצטרפה במקומה אישה אחרת שעמדה לידינו ויצרתי חיבור בין שתי הנשים שהיו לי זרות עד לאותו הרגע, כי הן שתיהן פרילנסריות שעושות תפקיד דומה.

המשכתי אחר כך להסתובב קצת, וחיפשתי לעצמי דברים אחרים לעשות שהם לא רק לדבר עם אנשים כי הרגשתי שאת שלי כבר עשיתי. אבל אז ראיתי מישהו שעומד ליד הקיר, עם הראש עמוק בתוך הטלפון. ניגשתי אליו ואמרתי לו שבאתי להציל אותו. כי מי כמוני יודעת לזהות את ההתנהלות הזו באירוע חברתי כאות מצוקה שאתה לא מכיר אף אחד ואין לך עם מי לדבר. הוא צחק, והסכים. התחלנו לדבר, על מי הוא ומה הוא מחפש לקבל באירוע והייתה שיחה נחמדה ומעניינת שאני חושבת שגם בה הצלחתי לייצר לו קצת ערך והתחלה של מחשבה. סיימנו את השיחה אחרי כמה דקות כשהטלפון שלו היה כבר עמוק בכיס, והראש מורם.

הרגשתי שעליתי על משהו, וניגשתי לבחורה אחרת שהייתה עם הראש בטלפון, אבל היא, מסתבר, חיכתה לחברה ודווקא הכירה אנשים נוספים שהגיעו. אז דיברנו מעט ונפרדנו במהרה כי האירוע עמד להתחיל.

הלכתי לתפוס לי מקום לשבת. המשכתי את היציאה מהקופסא והתיישבתי בשורה הראשונה. מהלך שאחר כך התנקם בי, כי מכל הקבוצה של האנשים המוכשרים שלמדו איתי בקורס, דווקא אותי החליטו להציג באיזה שלב. דווקא את זו שבחרה שלא לקחת חלק באירוע, שלא עזרה בהקמה ובכלל לא מגיע לה להיות בו בעצם, שלא הייתה אמורה להגיע, שלא רצתה שידברו עליה או יציגו אותה. דווקא עלי נפלו.

בהתחלה שיתפתי פעולה והרמתי את היד. אחר כך המבוכה הגיעה והחלקתי אט אט במורד הכיסא, חצי בצחוק כדי לשעשע את החברים, וחצי ברצינות תהומית.

בסוף הערב יצרתי לעצמי עוד חיבור זריז ומביך שהסתיים בחיבור בלינקדאין. אז אולי זה בכלל לא הסיום של הערב אלא רק ההתחלה, ימים יגידו.

אז היום התמנגלתי, ויצאתי מהקופסא. נראה לי שדווקא בגלל שאני יודעת שאני לא טובה באירועים כאלו, אז אני יכולה להיות גם ממש טובה בהם. כלומר, דווקא מתוך עצם הידיעה, מתוך ההכרה בחולשה שלי וההתמודדות איתה, אני יכולה להפוך את הקערה על פיה. כמו שהצלחתי לזהות את ההתעמקות בטלפון כהזדמנות לשיחה. אני מכירה מקרוב את נקודת הכאב והקושי, ובגלל זה אני יודעת איך להתגבר עליהן. נקווה שזה לא היה איזה פלופ חד פעמי.

את העבודה הבאה שלי אני כנראה אמצא בכל זאת דרך שליחת קורות חיים, אבל אולי אני יכולה להוסיף עכשיו "יכולת מינגלינג" לקורות החיים של החיים שלי.

בשלב הזה חשבתי שהכל כבר מאחורי, לא ידעתי מה מצפה לי ושהולכים להציג אותי לכולם. אז עוד הייתי מרוצה ואופטימית

#100DaysOfToDos #Mingle