יום מס' 73 - יום תיירות בירושלים

היום נסעתי לעיר הקודש.

שנתיים גרתי בה, אבל עדיין אני מרגישה שאני לא מכירה את העיר ומתפלאת בכל פעם מחדש שאני מזהה מקומות או מבינה איפה אני נמצאת.

את הבוקר פתחתי בנסיעה ברכבת לירושלים. כשאני גרתי בעיקר אז, עוד לא הייתה רכבת וזה ריגש אותי מאוד לחנוך את הרכבת הזו. הנסיעה הייתה נעימה ומהירה יחסית, אבל היא לא כיפית כי רובה עוברת בתוך מנהרה שלא מאפשרת ליהנות מהנוף, רק ממש בכניסה לירושלים רואים קצת ירוק.

הגעתי לתחנה והלכתי אחרי אדם דתי שהיה לו תיק עם הדפס של הרב עובדיה יוסף. ברוכה הבאה לירושלים. ואם כבר ירושלים, אז רק בירושלים, כדי לצאת מקומה מינוס 1 צריך לעלות במעלית לקומה מינוס 2. כן, לעלות. אחרי שהבנתי לאן ללכת יצאתי לרחוב היישר לעוד חוויה תחבורתית ראשונה מסוגה עבורי - הרכבת הקלה.

כשאני הייתי גרה בעיר חצי ממנה הייתה סגורה בגלל העבודות, אבל עכשיו מגיעים ממש בקלות ובמהירות למקומות המרכזיים בעיר. היה ממש אחלה. אפילו חוויתי את אימת הפקחים שעלו כבר בתחנה השניה וחיפשו את הפושעים שלא תיקפו כרטיס.

התלבטתי לאן ללכת, אבל החלטתי שאם אני תיירת אז תיירת עד הסוף והלכתי לעיר העתיקה. למרות שגרתי שנתיים בעיר, לא הייתי הולכת לכותל. באופן כללי לא הייתי הרבה פעמים בכותל בחיים שלי, אז ידעתי שאני חייבת לסמן היום וי. אבל לא רציתי רק את הכותל והחלטתי לעלות לטיילת על החומות. טיפסתי במעלה המדרגות וחיכיתי לראות מה הולך להיחשף בעיני.

האמת שקצת התאכזבתי. כאילו, זה נחמד ויש נוף של העיר, אבל בסופו של דבר זה מסלול הליכה מאוד ארוך ולא נוח, עם מדרגות בגובה לא סביר. לא הבנתי מה האטרקציה ולמה להתעלל ככה בתיירים תמימים שמחפשים משהו מיוחד לעשות. הגעתי לנקודת יציאה ראשונה והחלטתי להמשיך, בתקווה שיש משהו יותר מעניין בהמשך וגם כי קצת לא הבנתי למה בדיוק אני אמורה לצאת במקום שאני לא יודעת איך להגיע ממנו לשום מקום. המשכתי ללכת עד שהגעתי לשער סגור ויצאתי בכל זאת באמצע שום מקום.

אני עומדת לבד, באמצע העיר העתיקה, כשכולם סביבי מדברים ערבית. שמאלנית או לא שמאלנית, זה עדיין לא נעים במיוחד. פתחתי את אפליקציית המפות, גיליתי לאן אני צריכה ללכת והתחלתי במסע, 15 דקות הליכה לפני. המזל שלי שבתוך הסביבה הזו אני נראית כמו תיירת, ויש לי אנגלית טובה ובלי מבטא, אז שיכנעתי את עצמי בראש שהכל בסדר ושאני רק צריכה להמשיך ללכת.

פתאום ראיתי חיילים. נשמתי. הם פנו אלי באנגלית להגיד לי שאי אפשר לעבור. שוב נבהלתי קצת, וביקשתי מהם, בעברית, שיסבירו לי איך ללכת. הם מאוד הופתעו מזה שפניתי אליהם בעברית והייתה לי מחשבה קטנה בראש שאולי זה סימן שאני באמת לא אמורה להיות שם. ניסיתי להירגע, הסתובבתי קצת בין הדוכנים בשוק. חשבתי אולי לקנות איזה משהו מתוק אבל אז תקף אותי ריח של מאפים וערימה של בייגלה בירכה אותי לשלום בדוכן הסמוך. קניתי בייגלה שקצת שימח אותי והרגיש לי הכי ירושלים ובעיקר העסיק אותי במקום המחשבות הפרנואידיות עד שהתחלתי לראות שילוט לכותל ואנשים דתיים בסביבה.

התיישבתי בכותל מול הקיר. מצאתי ספר תנ"ך שקראתי ממנו שני עמודים. לא יודעת אם זה מה שאמורים לקרוא או לא, אבל עדיין קראתי משהו קטן ושמתי פתק וקצת דיברתי עם אלוהים והלכתי ברוורס כדי לא לעשות גב לכותל.

יצאתי קצת מבולבלת והרשיתי לעצמי להמשיך להתבלבל וללכת לאיבוד בסמטאות בדרך החוצה. התחשק לי ממש קפה אז החלטתי ללכת לארומה בקניון ממילא. לפני הקפה רציתי ללכת לשירותים ובזמן שהמתנתי בתור ראיתי שקית על הרצפה, ליד שולחן ריק. שקית נספרסו יפה ומלאה קפסולות חדשות שרק עשו לי עוד יותר חשק לקפה. כשיצאתי מהשירותים וראיתי שהשקית עדיין יתומה, הבנתי שמישהו שכח אותה.

לקחתי את השקית לקופה, שתהיה אצלהם למקרה שמישהו יבוא לחפש את האבדה. הזמנתי קפה וחיכיתי. סובבתי את הראש וקלטתי שהחנות של נספרסו ממש מאחורי. לא יודעת מי זה בעל השקית שיצא מחנות של נספרסו והלך אחרי זה לקנות קפה בארומה אבל סבבה. ביקשתי מהבחורה ששמרה על השקית לחפש אם יש בתוכה קבלה. הייתה. לקחתי את הקבלה והלכתי לנספרסו שהצליחו לשחזר על בסיס הקבלה מי היה חבר המועדון שעשה את הקניה והתקשרו אליו שיבוא לקחת מהם את השקית (הם כבר הלכו לבד לארומה לאסוף את השקית). עשיתי למישהו מצווה של 235 ש"ח.

המצווה הקטנה שלי עודדה את רוחי וחשבתי לרגע להתפנק בחנויות של הקניון. הסתובבתי לי קצת ומדדתי דברים, אבל החלטתי להיות חזקה יותר ושאני לא צריכה שום חולצה בשביל להרגיש טוב או להתפנק.

סיימתי את היום בפגישה עם לוטם (הלוווווו לאב) שבכלל לא זכרה שהיא זו שהציעה את המשימה הזו כדי שיהיה לי תירוץ לבוא לפגוש אותה. ישבנו במקום שנקרא גטסבי, שאם לא יודעים שהוא שם אז לא הייתם מנחשים בחיים להיכנס אליו. זה בר שניצב מאחורי ארון ספרים שיש בו דלת סודית שמסתירה מקום שכאילו לקוח מזמן אחר. הזמנו קוקטיילים מיוחדים ומפנקים (שלי היה שחור וטעים) וקישקשנו על החיים עד שהצינון הכריע את לוטם, ואותי הכריעה השעה המאוחרת והמחשבה שיש לי עוד נסיעה ארוכה חזרה הביתה.

בדרך חזרה עצרתי בקפה נאמן והצטיידתי בעוגיות שהחזירו אותי לטעמים ולימים שהייתי גרה בעיר.

ביחס למה שתיכננתי לעשות במקור, הספקתי ממש מעט. אבל בסופו של דבר חזרתי הביתה עייפה ומרוצה (וגם כאובה אחרי שהלכתי יותר מעשרה קילומטר) ועם סיבות לחזור לבקר שוב בעיר, אולי הפעם במרווח זמן פחות גדול.

#100DaysOfToDos #Jerusalem