יום מס׳ 75 - ללכת לשוק ביום שישי

גדלתי בישוב קטן. עם מכולת קטנה לא רחוק מהבית שהיינו יכולים "לרשום" בה כשהיינו עושים קניות קטנות. בשביל הקניות המשמעותיות יותר כבר היינו נוסעים 20 דקות פעם בשבוע בערך. לא הכרתי את החוויה של קניות בשוק עד שכבר הייתי בשנות ה-20 שלי, כשעברתי לגור מחוץ לבית.

אני לא יודעת אם זה בגלל שאני לא רגילה לחוויה, או שהפחד שלי מהמון אנשים הוא האשם, אבל אני לא אוהבת שווקים. הכל צפוף ודחוק, יש יותר מידי דוכנים, יותר מידי אנשים. כולם צועקים, דוחפים, נדחפים, שולחים ידיים.

גם בחו"ל, שהשווקים יותר נעימים, החרדה שלי כבר מובנית ואני לא כל כך ניהנת מהעניין. קשה לי לחוות את העושר הזה ובסוף אני חוזרת הביתה בידיים ריקות.

היום החלטתי להתמודד עם החרדה הקטנה שלי, בלי הנחות. הלכתי לשוק התקווה, ביום שישי, בשיא הבלאגן, שתיים בצהריים.

האמת שלא רציתי לקנות כלום. פשוט להיות בתוך הבלאגן והלכלוך. בלי לברוח. פשוט להיות.

איך שנכנסתי לשוק כבר רציתי ללכת. היו המון אנשים שמיהרו ללכת ורציתי קצת להיות כמוהם, בשלב של אחרי, אבל המשכתי ללכת והתקדמתי.

צעקות התחילו מכל עבר "חצי קילו בעשר, קילו ב-15!", "הכל בארבע! הכל בארבע! הכל בארבע", "שומר, חציל, בואו לטעום!". אני לא מבינה איך צעקות אמורות לעזור לאנשים למכור עגבניות. איך זה לא מפחיד את כולם, כולל הירקות.

חיפשתי מנוס מהצעקות בדוכן של פיצוחים ותבלינים ופירות יבשים. ישר נמשכתי לחלק של הפירות היבשים שאני אוהבת במיוחד, אבל לא מצאתי מלקחיים שיעזרו לי לאסוף את הפירות שרציתי. היום שם רק כפות עמוקות ולא הצלחתי לאסוף באמצעותן אננס, אז החלטתי לוותר ולקחת פפאיה במקום. גם מול הפפאיה לא הצלחתי אז עזבתי את האיזור של הפירות היבשים ועברתי לאגוזים, שם כף יכולה להיות שימושית יותר. המשכתי להחזיק את השקית שהייתה לי ביד ונעמדתי ליד ערימה ענקית של אגוזי לוז. כל הכפות היו בשימוש אצל אנשים אחרים שמילאו שקיות בגרעינים שחורים, גרעיני אבטיח ואגוזי מלך. חיכיתי שמישהו יסיים. ואז הגיע אחד העובדים במקום, תוך כדי שהוא מפצח גרעינים, ובין ביס לביס, שלח יד חשופה אל ערימת אגוזי הלוז, וסידר את כל האגוזים שיתפזרו בצורה יפה על פני הארגז. באותו רגע הנחתי בצד את השקית שכבר הייתה לי ביד, הסתובבתי ויצאתי מהדוכן.

יצאתי שוב על מסלול הצעקות. וראיתי כמה ארטישוקים יפים באחד הדוכנים בצד השני, אבל אז קלטתי בדוכן אחר עוד ארטישוקים ולא הבנתי איך אני אמורה להתחיל לבחור בין השניים. לא רציתי שאף אחד ייעלב. אז גם הפעם, החלטתי לוותר.

המשכתי ללכת ולפלס את דרכי בין האנשים ועברתי ליד עגלת מאפים שהייתה מלאה בלחמניות וחלות, לרגע האטתי את קצב ההליכה וחשבתי אולי לקנות לחם, כי באמת עומד להיגמר לי הלחם בבית. התלבטתי אם יש לי כוח לסחוב את מה שאני רוצה לקנות, כי אני צריכה עוד לקחת שני אוטובוסים הביתה. ואז הגיע מישהו וצבט קלות את אחד הלחמים, לבדוק אם הוא טרי. שוב! אנשים שנוגעים באוכל שהם לא קונים!

גם מהדוכן הזה התקדמתי. את הלחם שלי אני מעדיפה בלי חיידקים של אנשים זרים.

הגעתי לקצה השוק. הייתי צריכה לחזור קצת על עקבותיי ואז החלטתי להיכנס לאחת הסמטאות. שם חיכתה לי פנינה.

עברתי ליד דוכן שמכר מלא סוגים של ברד וזה הצליח לשמח אותי קצת ולהרגיע אותי מהטראומה של הצעקות והנגיעות. פתאום ראיתי תור של אנשים, אז החלטתי לבדוק למה הם מחכים. מסתבר שהם חיכו ללחם בוכרי שנאפה בתוך תנור ענק. הלחמים מודבקים אל קירות התנור ובכל כמה דקות המוכר נכנס ותולש לחם מהקירות. זה היה נראה לי חם ומגניב, אז המשכתי לעמוד בתור עם כל האנשים עד שיצאתי משם עם לחם בוכרי מהביל בתוך שקית. לא יודעת עדיין להגיד לגבי הטעם של הלחם, אבל זה היה שווה את ההמתנה רק בשביל החוויה של לראות את הלחמים המודבקים נתלשים אחד אחד.

פתאום הבנתי את הקסם של השוק עבורי. זה לא בשביל הירקות או הפירות, זה לא בשביל דגים טריים. אותם יש גם בסופר ואצל הירקן היקרן הצמוד. בשבילי שווה לבוא לשוק בשביל הדברים המיוחדים, הנדירים, שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר. המקומות שיש אותם רק בשוק, הדברים שעוד נעשים אחד-אחד, בעבודת יד.

אני לא יודעת מתי תהיה פעם הבאה שאני אבחר להגיע לשוק, אבל זווית הראיה שלי השתנתה. מעכשיו אני אתעלם מהרעש וההמון, ואחפש דווקא את השקט, את המיוחד והשונה, את המקומות שנותנים לשוק קצת תיבול לאופי.

#100DaysOfToDos #FridayMarket