יום מס' 78 - להיות שעה בים

אני לא טיפוס של ים. אני יודעת שזה לא דבר פופולארי להגיד, בטח לא במדינתו שטופת השמש ומלאת החופים, אבל זו האמת.

בקיץ אני נשרפת תוך שניה וחצי, לא משנה כמה קרם הגנה אני מורחת, וכל יציאה לשמש מלווה במרדף אחרי פיסת צל טרייה, אז השבתות הקיציות שלי לא מאופיינות בביקורים תכופים בים. היו פעמים שניסיתי להתחכם ולבוא לים בסוף היום, בשביל השקיעה והגלים, אבל אז חוויית הים שלי אופיינה בהמון המון חול שנכנס לכל חריץ ונשאר בעקשנות גם אחרי כמה מקלחות.

אז אני לא אוהבת את הים. תשפטו אותי כמה שתרצו. זה מה יש.

כשהכנתי את רשימת המשימות כתבתי לעצמי משימה אחת פשוטה - ללכת שעה לים. חשבתי לעצמי שזה יעשה לי קצת טוב. גם לנשום קצת אוויר ולחשוב, לנקות את הראש ולהתמודד מול הסלידה האנטי-ישראלית שלי מהים. אבל מסתבר שאני לא היחידה שחשבה על הים כנקודת מוצא למשימה וגם הפסיכותרפיסטית החליטה לאתגר אותי במשימה "לשבת שעה עם ספר בים" וגם חברה (היי ענת!) שהחליטה ללכת על האקסטרים ואיתגרה אותי להיכנס לים ביום הכי גשום.

החלטתי בסוף ללכת עם המקור ופשוט ללכת לים לשעה.

הגעתי לים לקראת אחה"צ, קצת מקווה שאולי יהיה לי מספיק זמן בשביל לתפוס חלק של השקיעה. הלכתי עד לטיילת עם אוזניות, אבל כשהגעתי לקו החוף הורדתי את האוזניות והכנסתי את הפלאפון לתיק. רציתי לחוות את החוויה במלואה, כולל הריחות, הקולות והצלילים שיש לים להציע.

החול היה קצת קשיח בגלל הגשם של הימים האחרונים והצלחתי ללכת ביותר קלות, בלי לשקוע יותר מידי בחול. כשהגעתי אל המים ראיתי שביל של צדפים שנשטפו אל החוף וזה שימח אותי והיה נורא יפה בעיני והתחלתי לחפש צדף מיוחד שיתפוס לי את העין וידבר אלי. הרמתי צדף אחד, שטפתי אותו במים הים הקרים והחזקתי אותו כמה רגעים ביד לפני שתחבתי אותו בתיק.

נשמתי הרבה. והרשיתי למוח שלי לנוח ולספוג את השקט שיש מסביב.

החלטתי לצלול עוד יותר אל השקט והחוויה ומצאתי מקום נוח להוריד בו נעליים וגרביים. למרות שהיה קר לאללה בחוץ, קיפלתי קצת את המכנסיים ונכנסתי עד אמצע הקרסול לעומק המים. לא בדיוק מגשימה את המשימה של ענת, אבל נותנת לה כבוד, כי בכל זאת נכנסתי למים והיה קר מאוד.

המים היו קפואים. אצבעות הרגליים שלי חיבקו את החול הרטוב, קצת שוקעות בתוכו. אחרי דקה בערך הקור התחיל להכאיב לי והחלטתי לצאת. המשכתי לטייל לי על החוף, מסתכלת על המים ועל האנשים האחרים שבאו לחוף. המשכתי ללכת כאשר אני נכנסת-לא נכנסת למים.

הסתובבתי לרגע לקול שריקות. מצאתי את עצמי בתוך להקת שחפים. רגע סוריאליסטי. באמצע החוף עמד אדם, שורק אל עבר השחפים וזורק לעברם חתיכות לחם. על החול מסביבו עמדו עשרות יונים ובאוויר להקת שחפים חגה במעגלים. זה ריגש אותי ממש ונשארתי לעמוד ככה עוד כמה דקות עד שהציפורים התפזרו.

המשכתי ללכת. מידי פעם עצרתי ונכנסתי קצת למים עד ששוב תקף אותי הכאב ויצאתי שוב מהמים. לרגע נעצרתי מההליכה. הבנתי שאני עסוקה בללכת במקום להסתכל על הים. נכנסתי שוב, נעמדתי באמצע המים והסתכלתי אל קו האופק. נתתי לתחושות להציף אותי ולרגליים שלי לשקוע בתוך החול הרך. פתאום הרגשתי איך הכאב של הקור נעלם ובמקומו הייתה מין תחושה חמימה שעטפה לי את כפות הרגליים. בפעם השנייה תוך כמה דקות הציפה אותי התרגשות קטנה בגלל הים הזה.

את שארית הזמן שלי בים העברתי ככה. בתוך המים. משפריצה לכל עבר בכל צעד ונהנית מכל רגע. מכל גל שמתנפץ לי על הקרסול. מכל כלב שבורח מהבעלים שלו על החוף.

זיהיתי נקודה שאני אוכל להתיישב בה, לייבש את הרגליים הרטובות ולהמשיך לבהות בשקט של הים. התיישבתי ליד קבוצה של נערים ונערים שלמדו לגלוש ובזמן שעסקתי במלאכת ניעור החול מהרגליים איפשרתי למחשבות חדשות להיכנס לי לראש ומטרות חדשות לאתגר אותי.

כשחזרתי אל הגרביים, הנעליים והעיר, הבנתי פתאום את הקסם של הים. משהו פתאום הרגיש לי אחר. כאילו החיים ברחוב מתנהלים לי על העוקם. והכל בים היה ישר, כן ואמיתי. לקח לי כמה דקות להשתחרר מהתחושה הזו, של חצי געגוע לשקט של הים.

יותר מהכל, הכרתי היום ידיד חדש, קיבלתי מתנה. אני עדיין לא עומדת להפוך לאחת מאלו שיגיעו לים להשתזף בשבתות של הקיץ, אבל אני כן אחפש את הרגעים הקטנים האלו, של זמן פנוי והזדמנות, לבוא שוב אל השקט הזה, האמת של הגלים שמכים בי, לבקר שוב בים.

#100DaysOfToDos #Beach_Please