יום מס' 8 - לשבת בבית קפה עם לפטופ

וואללה יופי. יצאה לאבטלה זאתי ודוחפת את החופש שלה לפרצוף של כולם!

טוב. אתם צודקים. אבל יש לי הסבר.

העניין הוא כזה... אני אף פעם לא ישבתי סתם בבית קפה, לבד. גם לא עבדתי אף פעם בבית קפה. לא מתחברת לזה, לא מבינה את הקטע. אם כבר, אני יותר טיפוס של פיג'מה ונעלי בית ומלא הסחות דעת מטופשות ותירוצים למה בעצם לא לעבוד גם כשיש לי מלא דברים להספיק. ככה עברו בהצלחה שני התארים שלי, ככה העברתי גם את הפעמים שבהן כן הייתי צריכה לעבוד מהבית. הייתי עובדת - מהבית, לא מבית קפה.

אז אני מסכימה. זו כנראה לא משימה קשה, אבל זו עדיין משימה שהוציאה אותי מאיזור הנוחות שלי ומהבית. וואללה אפילו הייתי צריכה להצטייד בתיק ללפטופ כי עד עכשיו הוא לא יצא מהבית.

את הפיג'מה ונעלי הבית החלפתי בג'ינס, התעטפתי בצעיף ענק כי קר בחוץ, ודאגתי שהלפטופ יהיה טעון מספיק ושמתי פעמיי לבית הקפה הקרוב והנעים.

או לפחות זה מה שחשבתי עליו עד שהתיישבתי פה. בואו אני אספר לכם - זה לא נעים לי!!

בחרתי מיקום אסטרטגי (כמובן, בפינה, שיעזבו אותי בשקט) והתמקמתי עם המחשב. בשולחן לימיני, סטודנטית שכותבת איזו עבודה תוך גלישה באינטגרם ובפייסבוק, בשולחן מולי, אמא בפגישת עבודה שהביאה איתה את הבת שלה ששותה מילקשייק עם כפית ועכשיו היא קיבלה את הפלאפון ומשחקת במשחק שאוכל את הראש והצלילים שלו מתערבבים בדיס-הרמוניה מושלמת עם צופרי המכוניות והמוזיקה החזקה מידי לטעמי שיש בבית הקפה (עכשיו התחיל השיר "רוחות מלחמה" של יהודה פוליקר. ללא ספק שיר רקע מעולה, מעודד חשיבה קריאטיבית ומרגיע).

מזל שיש לי כוס קפה שעושה לי טוב על הלב אחרת הייתה יוצאת ממני מרמרת קשה הרבה יותר.

אז מבחינתי זה באמת מאתגר קצת כל העניין הזה. אני לא נוהגת לשבת לבד, עם עצמי, במקומות. זה מוזר לי ומביך אותי. מזל שיש לי את הלפטופ איתי כחומת מגן מול הסביבה. למרות שבינתיים כולם שילמו חשבון והתקפלו ואני נשארתי פה לבד.

עכשיו שקלטתי שאני לבד פה זה אפילו מוזר עוד יותר... בודד עוד יותר...

.....

עברה שעה מאז שהתיישבתי. ובניגוד לחוויית בית הקפה עצמו, דווקא הכתיבה מעבירה לי בנעימים את השהות פה (בסדר, גם פייסבוק ואמזון). בניגוד לאינסטינקט שלי ללכת הביתה ולסמן וי על היום, אני אזרום פה עוד קצת ואזמין לעצמי עוד משהו חם לשתות ולא אברח הביתה.

בין השירים שנוגנו בינתיים וממשיכים את הליין המאוד מרגיע, שמייצר סביבה נעימה ומזמינה - מסיבה ארצישראלית - "יו יה" של כוורת, "מכופף הבננות" בגרסאת תופי טם טם בהופעה חיה נראה לי של שלום חנוך (לא מצאתי את הגרסא הזו לחלוק אתכם את כל הטוב הזה, תיאלצו להאמין לי שזה היה אמיתי), "יוסי יוסי" - הכבש השישה עשר, "חום יולי אוגוסט" של שלמה ארצי, "אהובתי" של משינה (ישבתי פה לבד ושרתי. גם ככה המוזיקה בכזה ווליום שאף אחד לא ישמע אותי מזייפת), "הכל בגלל האהבה" - גידי גוב ואהוד בנאי, "עבודה שחורה" - אהוד בנאי (אני תמיד אוהבת שצועקים עלי באמצע בית קפה), "משבר אמון" - דני ליטני (פה כבר התחלתי לצחוק מהפלייליסט), "ניצוץ האהבה" - דקלון ואהוד בנאי (נראה לי שאוהבים פה את אהוד), "כשזה עמוק" - קורין אלאל, "ככה היא באמצע" - כוורת (גם את כוורת אוהבים פה. בכל מקום צריכים לאהוב את כוורת).

ללא ספק מוזיקה מתאימה לאנשים שמנסים לעבוד על המחשב.

.....

בינתיים האוכלוסיה התחלפה פה ואנשי הערב והשתייה החריפה מחליפים את מתקתקי המקלדות. וזה יותר נחמד לי בלב, למרות שאני עדיין עם כוס קפה והיחידה פה עם מחשב...

גם המוזיקה התחלפה, ועכשיו באמת התחילה פה מסיבה, הפעם לועזית, עם שיר שהייתי צריכה לעשות עליו שאזאם. כנראה סימן ללכת הביתה בקרוב כי מה זה קשור בכלל...

.....

לסיכום, זה עדיין לא בשבילי. אני עדיין מעדיפה את הפיג'מה והספה שלי. אני עדיין מעדיפה לשלוט על הפלייליסט של עצמי מאשר להיות נתונה לטעמו המוזיקלי (והמוזר-מלחיץ לטעמי) של מישהו אחר. אבל האמריקנו היה טעים וכיפי.

עם זאת, בהתחשב בזה שהפוסט הזה יצא ארוך במיוחד, אולי בכל זאת יש כאן משהו (מלבד היכולת שלי לחפור על שירים שלא מתאימים לי באוזן). אולי משהו בחוויה הזו כן איפשר לי לכתוב יותר, והכריח אותי להתמודד יותר עם המקלדת ולא ללחוץ כל כך מהר על הכפתור - PUBLISH.

.....

עכשיו התחיל השיר "דספסיטו". סימן חד משמעי להזמין חשבון, לפרסם את הפוסט וללכת הביתה

חצי אמריקנו עם חצי כפית סוכר פוגש חצי מחשב בבית קפה אפלולי

#100DaysOfToDos #morecoffeeplease