יום מס' 88 - להצליח בכישלון

נראה לי זה היה בכיתה ו', אולי ה', אני לא ממש בטוחה אבל זה לא באמת משנה. היה מבחן בשיעור ספורט שהיינו צריכים לעבור. המבחן הזה נמשך כמה שיעורים ובכל שיעור בחנו את היכולות שלנו במשהו אחר - ריצה, שחיה, קפיצה לרוחק, הליכה על קורה, טיפוס על חבל ועמידת ידיים.

את מבחן הריצה עברתי בלי בעיה, על שחיה בכלל לא בחנו אותי כי כבר הייתי בחוג שחייה אז לא היה צורך, את הקפיצה לרוחק עברתי באחד משלושת הניסיונות ואת ההליכה על הקורה אני לא זוכרת אבל מניחה שזה עבר בשלום. מה שממש לא הצלחתי לעשות היה לטפס על חבל או לעשות עמידת ידיים.

היו לי כמה ניסיונות כבר באמתחתי. פשוט לא הצלחתי.

עם החבל הסתבכתי. לא הבנתי איך אני אמורה להחזיק את הדבר הזה עם הרגליים וכל פעם שהייתי משחררת את הרגליים כדי להרים את עצמי מעט למעלה יותר, החבל היה בורח לי ואני נשארתי כשאני אוחזת את החבל בידיים, מתנדנדת לכל הכיוונים והחבל משתרך לי בין הרגליים כשאני מנסה, בחוסר אונים, לתפוס אותו מחדש עם הרגליים.

אין לי מושג איך זה קרה, אבל בשלב מסויים מצאתי את עצמי בגובה, הצלחתי להגיע לפס האדום שהיה צריך להגיע אליו והסתכלתי למטה בחוסר אונים. החבל כבר הכאיב לי בכפות הידיים ולא הבנתי איך אני אמורה להגיע חזרה למטה. אני והחבל הזה לא ממש חברים. איכשהו בסוף הגעתי בביטחה למטה למזרן.

אחרי כל זה ניצבתי מול עמידת הידיים. כולם כבר הצליחו, הייתי בין הבודדים בכיתה שהתקשו עם הדבר הזה וכל האחרים גרמו לזה להיראות כל כך קל. אני מנסה לצבור תנופה והיא נשברת ברגע שאני צריכה להניח את הידיים על הרצפה. ניסיתי לשנות טקטיקה. הנחתי את הידיים על הרצפה וניסיתי לצבור תנופה מספקת רק בשביל להרים את הרגליים באוויר מספיק בשביל שהן ישענו על הסולם. היו לי כמה ניסיונות ובסוף מצאתי את עצמי הפוכה. הראש למטה, הרגליים באוויר. רק שבמקום לעשות עמידת ידיים אני עושה עמידת ראש. לא קיבלתי את מלוא הנקודות על התרגיל ושוב מצאתי את עצמי בסיטואציה שאני לא יודעת איך לצאת ממנה... איך יורדים מעמידת ראש בלי ליפול?

מאז ועד היום אני מסתובבת עם הידיעה שבכל מה שנוגע לעמידות ידיים אני כישלון. וחייתי עם הידיעה הזו בשלום. זה לא בדיוק יכולת סופר משמעותית שצריך להפגין את הכישורים בה לעיתים קרובות.

אבל החלטתי שהיום זה הולך להשתנות, ואני הולכת להצליח לעשות עמידת ידיים, להפוך את הכישלון להצלחה.

מצאתי קיר בטוח בדירה. אין שום רהיט בסביבה, רק קיר ורצפה ומספיק מקום לתפוס בו קצת תנופה וליפול בלי לפגוע בשום דבר משמעותי. התמקמתי ובאתי אל הניסיון הראשון עם אפס ביטחון. לקחתי תנופה ונזכרתי בתחושות המדויקות מפעם, איך כל התנופה והאומץ נהרסים לי בשניה שאני באה להניח את הידיים על הרצפה.

ניסיתי שוב עם אותה תוצאה. החלטתי לשנות טקטיקה. עמידת ראש הצלחתי כבר לעשות, אז אני אעשה לפחות עמידת ראש. הבאתי כרית להניח עליה את הראש, וניסיתי להניף את הרגליים באוויר. אבל יותר מאשר הרצון שלי להצליח יש לי את הפחד ליפול.

פחות בא לי עכשיו לשבור את היד.

אחרי כמה ניסיונות כבר החלטתי לוותר. החזרתי את הכרית למקום. אבל אז בא לי רעיון. יש לי מרווח קטן ומושלם, בין המיטה לארון. אני יכולה להישכב על המיטה, להוריד את הראש למטה ואז כל מה שיישאר לי זה להרים את הרגליים חצי דרך. מצאתי את עצמי עם הראש למטה, מרגישה איך הדם מתחיל לרדת בכיוון כוח הכבידה. הצלחתי להרים את הרגליים רבע דרך אבל לא הצלחתי הכל. לקח לי שתי דקות להצליח לקום.

ניסיתי שוב, בכיוון ההפוך, אבל איך שהבאתי להתכופף ולהוריד את הראש לרצפה תקפה אותי בחילה שהבהירה שהיא לא בעד המשימה הזו.

אז הכישלון שלי נותר בעינו. אני לא יודעת לעמוד לא על הידיים ולא על הראש. אבל אני בסדר עם זה. אני אמשיך ללכת עם הרגליים על הקרקע, ושהראש שלי יהיה בעננים. אני אגיד בלי להתבייש שאני לא יודעת לעשות עמידת ראש, ובטח לא עמידת ידיים. יש דברים שהם לא בשבילי ואני לא בשבילם.

רציתי היום להצליח בדבר שנכשלתי בו בעבר. רק שבמקום הצלחתי להיכשל בו גם בהווה. לפחות נכשלתי בהצלחה רבה. תעודת ההצטיינות בדרך.

עדיין לא מוותרת על החלום להיות יום אחד בן גוריון. את השיער המתאים יש לי

#100DaysOfToDos #FromFailureToSuccess