יום מס' 90 - ללכת לקטיף

גדלתי בבית מוקף עצים וצמחיה. היו לנו עצי לימון מהממים, שני עצי רימון, עץ שזיפים שהאכיל בעיקר את העטלפים ועץ שסק שאסור היה לקטוף ממנו פירות בין שתיים לארבע בצהריים כי הוא היה מחוץ לחלון של סבתא וזה היה מפריע לה ב"שלאף שטונדה".

המעבר לעיר הגדולה היה מלווה מבחינתי בקושי גדול. אין לי מספיק ירוק בעיניים, הרבה יותר מידי בטון מסביב ופיח בנחיריים. תמיד חיפשתי את הרחובות השקטים, שיהיו בסביבה עצים וגנים ופארקים. אבל עדיין, בכל פעם שאני חוזרת להורים ומוצפת בירוק אני מבינה את ההבדל, עד כמה גדול הפער בין הבועה התלאביבית והבועה הירוקה שבה גדלתי. הירוק של הצפון עושה לי טוב בלב, מכניס לי המון אוויר לריאות וממלא לי את המצברים.

התכנון המקורי למשימה של היום היה אמור לגרום לי להוציא הרבה אוויר מהריאות, אבל הגשם החליט לפנק אותנו היום בנוכחות שלו והוביל לשינוי תכניות ספונטני וכיפי לא פחות, אז החלטתי במקום לנצל את השבת החורפית ולמלא קצת אוויר בריאות. היום העמסתי את עצמי על הרכב של נעמי (היוש מותק) ועשיתי משימה שמיטל נתנה לי (עוד היוש מותק) והלכתי לקטיף. או יותר נכון, כמו שמיטל הגדירה את זה - ללכת לקטיף/קציר/אסיף.

יצאנו קצת באיחור, אבל זה בסדר, כי היה גשם ושבת ולמי יש כוח באמת כבר אחרי 90 ימים (אימאל'ה! איך יצא שכבר תשעים ימים?!?). התחלנו בנסיעה לאיזור הוד השרון, שמלא במקומות שאפשר לקטוף בהם תותים ופרחים וירקות.

התלבטנו בין כמה מקומות, אני רציתי לבחור את המקום לפי השם המנצח והתלבטתי בין "רוח שתות" ו-"סתלבתות". נעמי הציעה שנבחר קודם כל מקום שיהיה עדיין פתוח. חכמה החברה הזו שלי. בסוף נסענו ל"תותלאנד" בשביל לעמוד מול השער ולשמוע שבדיוק הם סגרו בגלל שיורד גשם.

חיפשנו עוד אופציות. אני שוב נקטתי באסטרטגיה החסינה של לבחור לפי השם של המקום ורציתי ללכת לחוות "משוך בגזר", נעמי הלכה שוב על בטוח והתקשרה למשק בגאולים ווידאה שהם עדיין פתוחים. המשכנו בנסיעה ונהננו מהגשם שטיפטף על שמשת הרכב ומזמן האיכות המשותף וקשקשנו על כל מיני דברים וסיפורים כמו שרק אנחנו יודעות. אנחנו קוראות להם שיחות סוגריים, ככה אנחנו פותחות סוגריים באמצע שיחה, עוברות לסיפור אחר ובסופו סוגרות את הסוגריים וחוזרות לסיפור הקודם שהופסק באמצע.

היה לנו כל כך כיף לנסוע ככה שכבר לא ממש התבאסנו שעד שהגענו למשק התותים השני, גם הם החליטו לסגור בגלל מזג האוויר, למרות שהתקשרנו לפני שיצאנו לכיוונם.

בסוף לא קטפנו תותים. אבל קנינו תותים. קילו של תותים טריים טריים, קטנים ומתוקים, היישר מהשיח.

למרות הכל, לא נסענו לשווא. זכינו לראות קצת ירוק וקצת טבע וקצת בעלי חיים - איך שבאנו לצאת מהמשק שהיה סגור פגשנו בחבורת תרנגולים שהיו עסוקים בקרבות קטנים ביניהם, נפנפו בכנפיהם וניפחו את הצוואר. נשארנו לצפות בהם מספר רגעים עד שהם פינו את הכביש ואיפשרו לנו לעבור.

האוטו התמלא בריח של תותים וריקבון. מסתבר שגם לתותים טריים יכול להיות ריח לא כל כך טוב. חשבנו שאולי עבדו עלינו, ושמו את התותים הטריים רק בחלקים החיצוניים של הקופסא, בדקתי, הם היו טריים בכל החלקים.

המשכנו לנו לשארית היום כיף שכבר לא היה כרוך במשימה ומילאנו מצברים משותפים עד שחזרנו הביתה עייפות אך מרוצות.

היום גיליתי שלא צריך לנסוע עד לצפון בשביל לנשום קצת ירוק, שאחד הדברים שאני הכי אוהבת זה נסיעות ארוכות בגשם מטפטף ושאין כמו שבת של כיף עם החברה הכי תות שלי.

#100DaysOfToDos #strawberry_fields_forever