יום מס' 94 - לצלם טיול עם מצלמה אמיתית
- Adi Nafshi
- Mar 7, 2019
- 3 min read
לפני כמה חודשים, הרבה לפני שחשבתי על הבלוג, הייתי אצל ההורים וחפרתי באיזה קופסא ומצאתי בתוכה אוצר - סרט פילם לא משומש. זה ריגש אותי ברמות אחרות. לקחתי איתי את הפילם חזרה לגבעתיים והנחתי אותו על מדף בסלון.
לא היה לי מושג מה לעשות איתו, אבל רציתי שהוא יהיה אצלי ולא קבור באיזו קופסא.
כבר כתבתי כאן בעבר על הרומן שלי עם מצלמות ועם צילום בכלל. אני לא אחזור על עצמי, כי זה משעמם גם אותי לחזור על אותו סיפור פעמיים. אבל כנראה שהפילם הזה לא צץ בחיי סתם, אלא נועד להזכיר לי קצת מהדברים של פעם, ומה אהבתי לעשות.
***
לפני 15 שנה בערך, כשהתלבטתי מה ללכת ללמוד, היה שלב שחשבתי ללכת ללמוד צילום ורציתי שתהיה לי מצלמה שתתמוך ברעיון הזה. ליום ההולדת קיבלתי מצלמה מתקדמת שמאפשרת לשלב בין צילום אוטומטי וצילום ידני. רק שזו הייתה מצלמה ענקית וכבר היו אז גם מצלמות דיגיטליות קומפקטיות יותר ולאט לאט המצלמה הזו נדחקה הצידה. עד לפני כמה שבועות היא הייתה שמורה בארון אצל ההורים. רחוקה מהעין, רחוקה מהלב.
לכבוד המשימה של היום, כבר לפני כמה שבועות הוצאתי את המצלמה מהארון. מאז היא הספיקה לעבור דירה לגבעתיים, להצטייד בבטריות חדשות, ולחכות על מדף לשעת כושר (מדף אחד מתחת למדף שעליו נח סרט הפילם).
***
כשמיטל איתגרה אותי עם המשימה של היום, אני בטוחה שהיא לא דמיינה שהיא תגיע איתי עד לרומא. אני בטוחה שהיא גם לא דמיינה שהיא תבוצע לא רק עם מצלמה אמיתית, אלא גם עם פילם אמיתי. הכי של פעם.
***
קמתי בבוקר עם ידיים קצת רועדות מהתרגשות ועם פחד שתמיד היה לי קצת בלב כשהייתי פותחת פילם חדש. תחושה מוכרת אבל מלאה באבק. אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שפתחתי סרט פילם חדש. משכתי קצת את הסליל, פתחתי את גב המצלמה והכנסתי את הפילם למקומו המיועד. סגרתי את המכסה ונתתי למצלמה להמשיך את הפעולה האוטומטית.
אין לי מושג אם הפילם בכלל יעבוד. אולי כל התמונות יתחרבשו בגלל הזמן שעבר. אבל זה יהיה בסדר, כי ככה זה היה פעם. כל פיתוח של פילם היה מלווה בחששות ובהפתעות ובתמונות שכבר הספקת לשכוח שצילמת.
הלכתי לוותיקן, עם המצלמה תלויה על צווארי, הכי תיירת שאפשר להיות. ניסיתי לאזן בין צילום במצלמה וצילום באייפון. בין הסיפוק המיידי ודחיית הסיפוק, בין התמונות הבנאליות והתמונות המיוחדות. היו תמונות שצילמתי גם וגם, היו כאלו שהרשיתי לעצמי לבחור.
המסלול של הקפלה הסיסטינית היה מורט עצבים. כל הדרך הייתי בטוחה שפספסתי את האטרקציה המרכזית עם איזה פנייה לא נכונה. פעם הבאה שיגידו לי שמגיעים לזה רק ממש שניה לפני הסוף. דווקא שם, הצילום בפלאפון התגלה כיתרון. זה האיזור היחיד שאסור לצלם בו לאורך כל המוזיאון. עוד לפני שנכנסים לחדר הענק היו שלטי ענק שאסרו על שימוש במצלמות, ובתוך החדר עצמו מסתובבים סדרנים שצועקים מידי כמה רגעים על אנשים שמנסים לצלם, על אף האזהרות.
חשבתי לעצמי, אין סיכוי שאני מוותרת על תמונה. אבל אי אפשר עם המצלמה האמיתית. היא גדולה ומסורבלת ולא מאפשרת קליק חטוף. הוצאתי את הפלאפון, העברתי בזריזות את המצלמה למצב סלפי וצילמתי כמה תמונות זריזות, בלי להסתכל. הסדרן צעק באזורי, לא יודעת אם לעברי או לא, אבל לא איכפת לי, אני יצאתי עם השלל שבשבילו באתי.
***
היום הזה הזכיר לי את הערך של צילום. כזה שמצריך אותך לחשוב טוב טוב לפני שפותחים את הצמצם ולהשקיע עוד שניה של מחשבה בתמונה, גם אם היא ספונטנית.
כשחזרתי למלון והסתכלתי על התמונות שכן יש לי בפלאפון הבנתי שאני דווקא זוכרת הרבה יותר טוב את התמונות שעוד אין לי, שנמצאות כרגע ברמה התיאורטית על גבי הפילם שעוד בתוך המצלמה. צילמתי חתן וכלה שבאו לוותיקן לפני חתונתם. צילמתי ציפור שהתיישבה בחשיבות רבה על ראשו של פסל. צילמתי אור וחושך. צילמתי גם סתם תמונות של תיירת בטיול. אבל התמונות שצילמתי במצלמה האמיתית שלי הן תמונות שגם צילמתי בראש, בצורה הרבה יותר קשובה ונוכחת וזוכרת מאשר התמונות שצילמתי "על הדרך" בפלאפון.
את התוצאות של היום הזה אני אגלה רק עוד כמה ימים, אחרי שאסיים את הפילם ואמצא מקום שעדיין מפתח תמונות כמו של פעם. ואלך לכסוס ציפורניים ולקוות לטוב. אבל אולי, רק אולי, אני אצלם "על אמת" יותר, גם כשזה יהיה רק עם הפלאפון, ואשקיע יותר מחשבה בתמונות, אהיה יותר נוכחת ולא אתן לרגעים לחלוף לי על יד.
Comentarios