יום מס' 96 - לסדר את הארון

לכבוד יום האישה הבינלאומי החלטתי לגעת בנושא שיקר לליבן של נשים רבות בעולם כולו - ארון הבגדים. יש לי ארון בגדים מפואר. אני אוהבת להתלבש יפה. אני אוהבת להשקיע בבגדים שלי.

פעם בעונה אני מחליפה את ארון החורף בארון קיץ ומנצלת את ההזדמנות להיפרד לשלום מכמה פריטים שכבר לא היו בשימוש לאורך זמן. במעבר הדירה האחרון, שהתרחש לפני ארבעה חודשים, פיניתי ארבעה שקים מלאים בבגדים, נעליים ותיקים שחלקם היו כבר לא שמישים.

לכן, כשלוטם (היי חמודית) איתגרה אותי במשימה של אירגון וסדר בארון לא מצאתי בה טעם. העפתי לפני ארבעה חודשים את כל הבגדים שאני לא צריכה. או לפחות זה מה ששיכנעתי את עצמי.

האמת היא שיש לי הרבה יותר מידי בגדים. כמה יותר מידי בגדים? הייתי צריכה לקנות עוד ארון כשעברתי דירה. אז נכון שזה בעיקר בגלל המבנה המוזר של הארון שהיה בדירה, אבל זה לא מעט בגלל נטיית האגרנות הקלה והחיבה לבגדים ולדברים שאני חייבת שיהיו שלי.

בשבועות האחרונים ראיתי סדרה בנטפליקס שנקראת TIDYING UP שעשתה לי חשק לעשות סדר בדברים שלי והכניסה לי קריטריון חדש לחיים. אם בעבר הייתי מעיפה בגדים לפי שיקול של מתי לבשתי אותם פעם אחרונה, ואת מרבית הבגדים שלי אני לובשת לפחות פעם בעונה, בתכנית נחשפתי למונח של SPARKING JOY, לפיו מחליטים אם להשאיר דברים או להיפרד מהם לשלום כאשר חושבים אם הם מעוררים בנו אושר. אם הם מכניסים לנו אושר לחיים אז הם נשארים ואם הם לא מציתים בנו אושר אז מודים להם על התפקיד שהיה להם בחיים שלנו ומעבירים אותם הלאה, שיפיצו קצת אושר בחיים של אנשים אחרים.

נכון שזה קצת מטופש, אבל אני אוהבת דברים מטופשים וסיבות מטופשות לעשות אותם. אז ניצלתי את החזרה לארץ והאיחוד המרגש עם ארון הבגדים המלא שלי כדי לפנות בו קצת מקום לאוויר כי לא קניתי בכלל בגדים בטיול הזה (לא חובבת שופינג גדולה וגם ממש לא היה לי זמן בקפיצה החפוזה לרומא בשביל שופינג).

אחרי שהגעתי הביתה והתקלחתי ושמתי את כל הבגדים בסל הכביסה והחזרתי את התיקים למקומם, התפניתי לארון הבגדים המבולגן שלי. בשלב הראשון צריך לרוקן את כל הבגדים על המיטה. לזרוק אותם בערימה על המיטה. חשבתי לעצמי, יאללה כבר שלושה לילות לא ישנתי בבית, מקסימום אני אשן היום על הספה.

הערימה הלכה ותפסה גובה ותוך כדי שרוקנתי את תכולת הארון כבר זיהיתי כמה בגדים שידעתי שלא יחזרו אליו. התחלתי למיין. היו בגדים שאיך שהוצאתי אותם מהערימה התמלאתי בשמחה אמיתית, היו כאלו שהבנתי מהר מאוד שאני לא לובשת אותם באושר אלא כי הם פשוט שם. היו גם כאלו שהתלבטתי לגביהם ושמתי אותם בצד, בערימת האולי, עוד לא החלטתי.

למרות שלקחתי לעצמי הרבה הפסקות, כי זה היה מעייף גם ככה ואני התחלתי את המשימה מעוכה אחרי יום שלא הצלחתי לישון בו בלילה ואז העברתי שעה וחצי של נסיעה ברכבת, שעה של המתנה בשדה תעופה ועוד ארבע שעות טיסה, הצלחתי לסיים את כל ערימת הבגדים האימתנית. אפילו חזרתי לערימת ה"אולי" וקיבלתי החלטה לגבי כל אחד מהבגדים. הלילה אני ישנה במיטה שלי, שינת ישרים.

הייתה חולצה אחת שלא הייתי בטוחה לגביה, אבל אז החלטתי להעביר אותה לערימת הפיג'מות ושם היא הסיבה לי אושר ושמחה. הייתה שמלה שנשארה בארון כי נזכרתי בפעם שהחמיאו לי עליה וזה שימח אותי. הייתה שמלה שלבשתי רק פעמיים והתבאסתי להיפרד ממנה, אבל הבנתי שהיא לא באמת משמחת אותי ועוד כמה בגדים שנאחזתי בהם בגלל שבעבר אהבתי ממש ללבוש אותם והיום כבר פחות. הפרידה הכי קשה אולי הייתה מחולצה שנמצאת בארון שלי קרוב ל-20 שנה. קניתי אותה בטיול בניו יורק, לפני הצבא. היא עלתה לי כמה דולרים בודדים וכתוב עליה DISCO FEVER. היא הפכה עם הזמן מחולצה רגילה לחולצת פיג'מה. אבל מלבד רגש של האיחזות בה, היא כבר לא מציתה בי אושר אמיתי. רק אולי קצת געגוע. נתתי לחולצה הזו ולכל האחרות, נשיקה, אמרתי להן תודה על הטוב והאושר שהן כן הביאו לי מתישהו לחיים, והנחתי את הבגדים בערימה חדשה על הרצפה שהלכה ותפחה ככל שבגדים אחרים חזרו לארון.

סיימתי להצית אושר קטן ולסדר את הארון שלי מחדש, זה אמנם יקח עוד קצת זמן עד שאסיים את המלאכה כולה כי יש לי כביסות לסיים ולהחזיר לארון, אבל אני הולכת להמשיך ולחפש את הדברים שמציתים בי אושר, לא רק בארון אלא גם בשאר חדרי הבית ובחיים בכלל. להקיף את עצמי בחפצים משמחים, ולעשות רק דברים שעושים לי טוב בלב, שמעלים לי חיוך על השפתיים ומייצרים לי קמטים חדשים מסביב לעיניים.

#100DaysOfToDos #Sparking_Joy