למצוא את האושר

לפני שבוע התחלתי להילחץ. אם אני רוצה לעמוד ביעד ולכתבו בערך פעם בשבועיים בבלוג, אני צריכה להתחיל לחשוב על מה אני אכתוב, מה אני הולכת לעשות.

אמנם יש לי התחלה של רשימת משימות, אבל זה היה יותר ברמת התרגיל המחשבתי, לראות שאני מצליחה לחשוב על רעיונות, אבל אם אני עוברת על המשימות שברשימה, אני יכולה להגיד בלב שלם כבר עכשיו שחלקן לא עתידות להתממש, לפחות לא בצורה הישירה שבה בן כתובות. כך או כך, אני צריכה לקבל החלטה ולהתחיל לתכנן את השבוע שלי בהתאם.

אבל אז נפל לי אסימון. לא תמיד צריך לעבוד קשה בשביל למלא משימות, להגשים חלומות קטנים, או לסמן וי על החיים. לפעמים החיים מזמנים את הדברים ממש אליך. וזה מה שקרה לי השבוע, היקום, או יותר נכון העבודה שלי, זימנו את המשימה לפתחי - הייתה לנו הרצאה של ד"ר טל בן שחר.

למי שלא מכיר, טל בן שחר הוא אחד מהחוקרים המובילים בעולם של מדעי האושר ופסיכולוגיה חיובית, חפשו אותו, הוא מאוד מעניין וגם איש חביב למדי. יצא לי לשמוע אותו ועליו כבר בעבר ומשהו בי התרגש מעט כשנודע לי שהוא הולך להרצות לנו. אז החלטתי להתחבר להתרגשות הקטנה, לחזור לשמוע את ההרצאות שלו שכבר שמעתי ולמצוא את האושר. אושר, כזה קונספט משונה ומרוחק אחרי תשעה חודשים של שיתוק ומגפה עולמית...

אבל אם יש דבר אחד שלמדתי הוא שאפשר להגיד על אושר שאנחנו לא תמיד מודעים אליו, שהוא חמקמק, לא רטורי או מובן מאליו, ולכן אנחנו צריכים "לעבוד" ולשים אליו לב. והוא כן קיים, ואנחנו כן יכולים לחיות חיים מאושרים, אם נפקח את העיניים ונשים לב. הוא נמצא סביבנו. בכל יום. גם בעיצומה של מגיפה, גם בזמן מחלה, גם כשנדמה שלא יכול להיות גרוע יותר.

אז בשבוע האחרון, כל יום חיפשתי את הרגעים הקטנים האלו של האושר, כל יום הסתיים במפגש שלי עם המחברת.

מחברת כתומה עם הדפס פרחים שקיבלתי במתנה לפני כמה שנים וכנראה שנכתבו בה בעבר מספר דברים כואבים, כי תלשתי מתוכה כמה דפים וכעת כל מה נותר מהם הוא תזכורת של היעדרם. מה שכן, התלישה הזו הגשימה כנראה את ייעודה - אני לא זוכרת מה כתבתי בה בעבר, מה פגש אותי במקום כל כך כאוב, שלא הייתי מסוגלת עוד לשאת את קיומם של הדברים על הכתב. וככה, ממחברת של זכרונות רעים ונעדרים, המחברת הפכה לתוכחה של רגעי האושר הקטנים בחיי - לקום בלי שעון מעורר, להגיע הביתה במהירות בסוף יום עבודה,אכלתי תות ראשון לחורף הזה (והוא היה מאוד טעים), מילה טובה שנאמרה עלי בהיסח דעת, שיחה שנכנסה לי ללב, איש מצחיק שהעלאה לי חיוך בשל מראהו המוזר ועוד רגעים קטנים של אושר ושמחה שישארו לי כפרטיים, ביני ובין המחברת שלי.

העיקר היה לכתוב. לחשוב על היום שהיה, ולמצוא בתוכו, בכוונת מכוון, שלושה או ארבעה דברים טובים שקרו לי באותו היום, שאני מוקירה אותם ועליהם, שגרמו לי אושר קטן.

היו ימים שזה היה יחסית קל, היו ימים שזה דרש מעט יותר מאמץ ומשחק מנטלי, אבל כל יום נחתם במודעות וחיוך קטן.

אז לא. לא מצאתי את האושר. גם לא את הנוסחה אליו. אבל כן זכיתי, ולו לרגע קטן בכל יום, לגעת באושר.