אני וספורט לא סופר-דופר חברים קרובים. אני שונאת לרוץ, חדר כושר משעמם אותי. שנים פשוט לא מצאתי משהו שיצליח לגרום לי להתחייב, עד שלפני חמש שנים גיליתי את הפילאטיס ומאז זו אהבה גדולה. אני עדיין עקומה ולא גמישה ולא מספיק מוצלחת, אבל זה כן היה פעם ראשונה שגיליתי ספורט שאני נהנית ממנו ומתפתחת בו ומצליחה להתמיד, ואפילו אם יש שבוע שאני מפספסת שיעור אז זה קצת חסר לי.
במהלך חמש השנים האחרונות הבנתי שלא נכון לי להגיד עוד שאני לא אוהבת ספורט, אלא שאני פשוט צריכה למצוא את הספורט שנכון לי לאהוב. אז השבוע יצאתי לחפש אהבה חדשה, ובמסגרת הבלוג והמשימות האישיות שלי לעצמי, החלטתי לעשות את זה בגדול.
ארזתי את עצמי ואת נעמי, החברת לב שלי, ונסענו לעוף.
כבר בימים שלפני הייתה התרגשות גדולה לקראת, ובמהלך שלוש שעות נסיעה למדבר ההתרגשות רק התעצמה. ככל שהנוף התחיל להתחלף, משהו בפעימות הלב השתנה, והעולם האמיתי נשכח מאחור. פגשתי 80 אנשים שאני לא מכירה שהולכים להיות שותפים שלי למסע בפסטיבל של שלושה ימים בהתנסות ראשונית וטעימה מחייבת של אקרובטיקה אווירית ואקרובאלאנס.
כבר ביום הראשון היה ברור שיש פה משהו אחר. כולם מחייכים, כולם שמחים, אבל לא בקטע של שאנטי, פשוט בקטע טוב של התרגשות לקראת הבאות ותחושה של ביחד.
***
שיעור ראשון. אקרובאלאנס. מתחיל בצחוק גדול ואנשים שרצים בכל החדר, גוררים ונגררים, ולומדים לקפוץ בשיתוף פעולה עם מישהו שמקפיץ אותם. זה נשמע מוזר, אבל זה לא. זה כיף.
ואז תרגיל קבוצתי ראשון, ליפול לאחור, וקדימה ולצדדים. לתת לאנשים שמסביבך לתפוס אותך. לסמוך על אחרים שידעו לשמור עליך ולא יתנו לך ליפול.
ואני מגלה שאני לא יודעת לשחרר ולסמוך. על אף אחד. גם לא על החברה הכי טובה שלי. באינסטינקט אני פשוט זורקת רגל שעוצרת אותי עוד לפני שיש למישהו חיצוני צ'אנס לנסות לתפוס אותי.
ממשיכים לעוד תרגיל. חלוקת תפקידים - מישהו מעופף, מישהו מעיף אותו, שניים שומרים שאף אחד לא יפול. לומדים איך לעשות "מטוס", שזה בדיוק כמו איך שזה נשמע, כמו אווירון שהיינו עושים כשהיינו קטנים, רק עם אנשים גדולים ועם טכניקה ויציבה.
ואני לוקחת על עצמי מהר את התפקיד של הבסיס. כי אולי אני לא סומכת על אחרים, אבל על עצמי אני סומכת. אני יודעת שאת זה אני יכולה.
והעפתי בהצלחה את נעמי ועוד שתי חברות חדשות, והאושר וההפתעה שהיו להן על הפנים כשהן עפו והצליחו והפתיעו את עצמן היה שווה מבחינתי פי אלף מאשר לעוף בעצמי. ביחד עם תחושת מסוגלות והצלחה גם של עצמי.
עוד תרגיל, עולים בדרגת הקושי. הדברים מתחילים להיראות קצת פחות אפשריים, ואיכשהו אנחנו בכל זאת מנסים. וגם מצליחים. וקצת גם נופלים בדרך, אבל לא משהו דרמטי, לא משהו שגורם להפסיק לנסות.
ואז משנים תפקידים ואני עוברת לשמור על אחרים ומדייקת להם את הגוף ואת התנוחות, אבל מסרבת לנסות לעוף. אני לא יודעת לסמוך.
אורי המדריך קלט את זה ובא להוציא אותי מהלופ של עצמי. ואיתו אני עפה. כי עליו אני יכולה לסמוך. הוא יתקן את הטעויות של עצמי. ולא סתם עפה. משחררת ידיים, מוצאת באלאנס. עושה סלטה ומתהפכת. וכל הכיתה מחאה לנו כפיים. ואני עדיין בחרדה.
שיעור שני. אקרובטיקה אווירית. מכירה שלושה מכשירים חדשים בחיי - חישוק שתלוי באוויר, ערסל שתלוי באוויר, וטיסו. זה אותם הבדים שרואים אנשים שמטפסים עליהם נורא יפה ואז מתגלגלים איתם למטה בלי ליפול. זה נראה נורא מרשים ויפה, אבל במציאות זה כואב לאללה. אבל פה אמרתי לעצמי, זה רק אני והמכשיר, אין פה שאלה של לסמוך. ובאמת הצלחתי, על אף הכאב, לעלות על הטיסו, לזרוק את עצמי לאחור וקדימה כמו שצריך, לעלות על הערסל ולעוף ולהתהפך. ואז הגענו לחישוק. עליו פשוט לא הצלחתי לעלות. הפגנתי אפס אלגנטיות כשניסיתי לעלות עליו, ודפקתי את הברך שלוש פעמים עד שהבנתי איך לעשות את זה נכון. בינתיים כולם כבר עברו תרגיל ואני עוד תקועה על המזרן. בסוף עליתי, הבנתי שזה לא כזה מפחיד לי ושאני מצליחה לעשות את התרגיל. רק שלקח לי כל כך הרבה זמן לפצח איך עולים, שלא נשאר לי עוד זמן לנסות לתרגל יותר מידי.
ואז נעמי נפלה. זה היה פתאומי, ומפחיד ממש. ופתאום כל האירוע הזה קיבל פרופורציה קצת לא נעימה. היא לא שברה שום דבר והכל בסדר בגדול, רק מתחה שריר בגב כנראה בצורה לא טובה בכלל, אבל זה קצת שבר את רוחנו ובאופן מודע ולא מודע במקביל, היום היה כבר קצת פחות זורם.
***
היום השני נפתח לי עם מצב רוח פחות מרומם. ההתרגשות נרגעה ועכשיו אני מבינה לאן הכנסתי את עצמי. ויש מצב שזה קצת גדול עלי. ויש מצב שזה קצת מפחיד.
שיעור נוסף של אקרובאלאנס, ועוד עליה ברמת הקושי שלא פגשה טוב את הירידה שלי במצב הרוח. פתאום אני מרגישה שאני לא יכולה גם להיות בעמדת הבסיס, זו שתומכת. אין מצב שאני מצליחה להחזיק מישהו על רגל אחת. ופה אני כבר לא סומכת, אפילו לא על עצמי.
לקחתי צעד אחורה. התיישבתי בצד והתכנסתי בתוך עצמי. לא יודעת איך להתמודד בכלל עם הסיטואציה. אז לא רוצה לקחת בה חלק כרגע.
בסוף השיעור כבר באתי ללכת ואז ברגע קטן שיתפתי את רוני המדריכה על מה שקרה. ומבעד לדמעות שהגיעו משום מקום היא הציעה לי גלגל הצלה. קבענו להיפגש לסשן פרטי, אני, היא ואורי, לבד עם שני מדריכים. להתמודד עם הכל. עם לסמוך, ולשחרר, לשהות בחרדה, לסמוך על עצמי, לא למהר לברוח, לא לסמן וי על התרגיל.
את יתר היום העברתי במין דריכות פנימית לקראת המפגש. לא התחשק לי עוד כלום מלבד לפגוש אותם ולהתמודד עם הפחד. בשיעור האקרובטיקה האווירית כבר לא הכי רציתי לעלות על אף מכשיר. בסוף עליתי והצלחתי לעשות שוב את התרגילים של אתמול, כי התרגילים החדשים פשוט לא הצליחו להיכנס לי לראש. המחשבות שלי היו במקום אחר, הראש שלי היה בעומס, ואני לא מצליחה לקלוט כלום ולמצוא פוקוס.
נפגשנו אחר הצהריים, בדשא מול כולם. ועם אורי, שוב אני מצליחה. ולא ממהרת. רוני עוזרת לי למצוא באלאנס, ולהאמין בעצמי. ואני רואה שאני מצליחה הרבה יותר ממקודם, ומנצלת את ההקשבה לגוף שלמדתי בפילאטיס. ואז גם אני נפלתי.
זה בא לי בהפתעה. אבל גם קצת לא. פשוט לא הבנתי מה בדיוק אני אמורה לעשות, אבל במקום לעצור עוד רגע ולשאול, פשוט עשיתי תנועה לא נכונה. ומגובה הרגליים של אורי מצאתי את עצמי פתאום על הדשא. עד עכשיו אני לא לגמרי בטוחה מה קרה שם. מרוב מבוכה אפילו לא כל כך כאב לי. קמתי. לקחתי לי רגע לנשום ולנגב שתי דמעות, קיבלתי חיבוק ונרגעתי. לקחתי עוד כמה רגעים לעצמי והמשכנו שוב, מההתחלה. ואני מנסה לשחרר. להקשיב. לא לחשוב יותר מידי על מה שקורה מסביב, בכלל לא לתת מקום למחשבות שלא קשורות למה שאני עושה בדיוק עם הגוף.., רק על מה שאומרים לי ומה שאני צריכה לעשות ואיך להזיז את הרגל, את היד, את האגן. והצלחתי.
הצלחנו.
עשינו הכל. *** יום שלישי, יש תחושה של סוף באוויר, סימנים כחולים חדשים, שרירים כואבים בגוף. ואליהם מתלווה תחושה חדשה של לחץ. מה למדתי? מה אני אוכל להציג במופע הסיום, אם בכלל אני מעוניינת להשתתף? והיקום כאילו שומע את הלחץ שלי ומגדיל אותו בשקל תשעים, שיעור אקרובטיקה אוויריתי נפתח במשחק של עליה על המכשירים בספירה של 10, ואז 8, ואז 6... ואני, לוקח לי רק 5 שניות לקום מהרצפה ואז עוד 3 שניות לייצב את עצמי מול המכשיר. פגשתי את חברי הותיק החישוק, מנסה לעלות עליו בספירה, ומוצאת את עצמי בין שמיים וארץ, תלויה עם רגל אחת באוויר, והרגל השניה לא מצליחה למצוא יציבות.
מתנדנדת בניסיון להרים את הרגל השניה. מתנדנדנת בניסיון להוריד את הרגל הראשונה. איפה אני ואיפה אותה הספירה, כבר מזמן פרשתי מהמשחק הזה. בסוף באו לחלץ אותי ואני חילצתי את עצמי החוצה מהשיעור.
יצאתי מהכיתה, שוב מוצפת רגשית, לא יודעת איך להתמודד. כאילו כל מה שהצלחתי כבר לעשות נמחק ואיננו. רותם, אחת המדריכות באה בעקבותי, ניסתה לעזור, ניסתה להבין. ואני בעצמי עוד לא לגמרי מבינה מה בדיוק הקושי, אבל יש קושי.
אחרי קצת אוויר וזמן לעצמי, ניגבתי את הדמעות, שתיתי כוס מים והחלטתי לעלות שוב על המכשירים. לחזור לביטחון שהיה לי ביום הראשון. זה רק אני והמכשיר, ואני יודעת שאני סומכת עליו, ואני יודעת שאני סומכת על עצמי. והחלטתי שאני לא אנסה אפילו לעשות את התרגילים המורכבים יותר, גם את אלה שכבר הצלחתי, כי עכשיו המחסום הוא בעיקר לעלות.
רותם באה, עזרה לי לעלות אל הטיסו ועברה איתי צעד צעד, וידעה להציע לי תרגיל שיהיה לי כיף וחדש אבל לא קשה. וכולם מסביב הרימו לי, למרות שזה היה תרגיל קטן ופשוט, רק כי הבינו שצריך קצת לבוא ולהרים לי. וככה התנדנדתי, במרחק של 10 ס"מ מהמזרן, הפוכה עם רגליים באוויר וראש למטה, אבל גם קצת גבוה בעננים.
יורדת מהטיסו עם רצון להמשיך, עברתי אל הערסל, שאיתו אני יותר בטוחה ומצליחה. וענבר המדריכה שלו גם הייתה קשובה איתי, ומנסה איתי דברים חדשים, ושוב אני הפוכה ומתנדנדת וטוב לי. יותר מזה אני כבר לא צריכה. זה אפילו לא שינה לי מה לעשות, העיקר שעליתי. אין פה מקום לאכזבה.
אל המופעים לא עליתי. אני לא טיפוס של קהל וגם לא הרגשתי שהיה לי באמת מה להופיע, למרות שענבר ניסתה לדרבן אותי לעלות, לדעתי זה הצחיק קצת את שתינו. נפרדנו בחיבוק ועם תחושה מעט חמוצה של ניצחון, אבל נתמקד בניצחון ולא בחמיצות. אני סה"כ אוהבת לימונים.
אל השיעור האחרון של האקרובאלאנס הגעתי כבר סחוטה. רגשית ופיזית. למרות העבודה האישית עם רוני ואורי, ולמרות שראיתי שהתרגילים לא קשים וידעתי שאני יכולה לעשות אותם, פשוט לא הייתי מסוגלת כבר לעלות למזרן. הייתי צריכה לאפשר לעצמי גם לקחת צעד אחורה ולא רק להוכיח לעצמי, כי הוכחתי מלא ומספיק.
אז הוכחתי לעצמי שאני יכולה גם לקחת צעד אחורה, ופשוט ליהנות מהחברים שלי וממה שהם מסוגלים לעשות. לצלם לכל אחד ואחת את רגעי ההצלחה והאושר, את כל רגעי הטאדאם!!
בדרך הביתה לא הכברנו במילים. כבר לא היה בהן צורך. הנפש הייתה מלאה. אחרי שלושה ימים של חוויה עוצמתית, מפליאה ומפעימה.
