יום חמישי היה יום מיוחד מאוד עבורי. בחרתי לסגור בו פרק קצר ופחות מוצלח בחיי. עזבתי את מקום העבודה שלי בחצי השנה האחרונה.
הבחירה לא הייתה קשה, מצד אחד, ידעתי בוודאות שאני עושה צעד נכון עבורי ועשיתי אותו בלב שלם, אבל מהצד השני, תמיד יש קצת חששות וסימני שאלה כשעוזבים מקום.
קמתי בבוקר לקראת יום שממש רציתי להיות כבר בסוף שלו. אני לא טובה בפרידות, ולא רציתי לעשות מהעזיבה שלי איזה אירוע מיוחד, אבל היו אנשים אחרים שכן רצו להיפרד ממני "כמו שצריך" ועשו מאמץ. אז החלטתי להתמסר ולשחרר, ולבוא להיפרד בהכי טוב שלי. לבשתי שמלה חדשה וחגיגית, השקעתי, והשתדלתי לבוא מחויכת ובמצב רוח הכי טוב שלי, למרות שבתוך תוכי רציתי שהכל יסתיים תוך דקה וחצי.
הגעתי למשרד, מפזרת חיוכים לכולם, מזכירה לעצמי שאני עושה מאמץ, שאני היום לא רק אובר דרסד, אלא גם אובר נייס.
וזה עבד. כולם חייכו אלי בחזרה, החמיאו לי שאני נראית יפה היום במיוחד, שאני ממש קורנת, נראית שונה.כמובן שזה רק גרם לי להיות משוחררת ולחייך עוד יותר.
הפרידה עצמה הייתה זריזה וזה היה לי טוב, אני לא אוהבת להיות במרכז תשומת הלב, אבל לפעמים צריך לצלוח גם רגעים כאלו, וככל שזה נמשך מעט יותר זמן ככה זה יותר טוב לי.
המשכתי משם לעוד מפגש, שגם הוא היה מין חצי פרידה, ואני בעיקר הרגשתי שמחה וקלילה יותר אחרי שסגרתי עוד פרק בחיי.
איך שהגעתי, קיבלה את פני חברה שהחמיאה לי ישר על השמלה ושאלה מאיפה היא וכמה היא עלתה. זה שימח אותי והזכיר לי את המשימה האמיתית של היום. וגם קצת הרגיע אותי שלא בחרתי בשמלה ממש מוגזמת, שמה שאני תפסתי כ"אובר" נתפס לסביבה שלי בעיקר כמושקע.
ההשקעה משתלמת.
