שבוע אחרי הקורונה לא לגמרי חזרתי לעצמי. מרגישה בסדר, אבל עייפה, משהו בגוף קצת מתקשה להתניע ולמצוא את הקצב הרגיל שלי. במסגרת כל זה, לא הצלחתי לחשוב על משימה שבא לי או שאני מסוגלת להרים את עצמי לעשות אותה. כבר התחלתי לחשוב על משימות בריחה או עיגולי פינות והלכתי לקרוא באינטרנט כל מיני משימות שיביאו לי השראה ואוכל לעשות בכל זאת איכשהו בקלות.
כבר היו לי כמה רעיונות אבל אף אחד מהם לא ממש ישב לי טוב בבטן, ולא הצלחתי לקחת לעצמי אף משימה בלב שלם. מצאתי את עצמי מתוסכלת. עושה סיבובים סביב עצמי בבית. ברחתי לקצת סדר וניקיון של הבית ואז פתאום מצאה אותי הרשימה של 100 המשימות שכתבתי במקור לבלוג. התיישבתי לרגע של נוסטלגיה. קוראת את המשימות לאט לאט, אחת אחת. ואז הגעתי למשימה מס' 30. משימה שלא עשיתי - להכין עוגיות למישהו שהיה לו שבוע גרוע. וברגע שקראתי אותה, הנוסטלגיה התחלפה באסימון שנופל והיה ברור לי שאת המשימה שלא עשיתי אז, אני יכולה לעשות עכשיו. עוד לפני שהתחלתי לעבוד בעבודה החדשה שלי שמעתי על שני. שתינו גוייסנו לצוות חדש והיא התחילה לעבוד ממש קצת לפני, אבל בגלל שהצוות הוא צוות חדש, היא חיכתה ממש שאגיע גם והיא תתחיל להרגיש שהיא חלק מצוות. כבר מהתתחלה היה ברור לשתינו שנהיה אחלה צוות.
רק שמאז שהתחלתי לעבוד, כמעט בכל שבוע יש מהמורות ועניינים פחות חביבים בחיינו הפרטיים, שהוציאו אותנו מהמשרד והפריעו לנו קצת בדרך להפוך לצוות של ממש שעובד ביחד בשיתוף פעולה.
בשבוע שעבר חזרתי למשרד אחרי שבוע בבית עם קורונה ושני קיבלה אותי עם חיבוק של געגוע מכל הלב. רק שכמה ימים אחר כך היא בעצמה חטפה שפעת ולא הגיעה לעבודה. שוב, מהמורה. אז כשקראתי את משימה מס' 30 היה לי ברור, בלי סימן שאלה, שיש מישהי בחיים שלי שמגיעות לה עוגיות, שמגיע לה להרגיש שיש מישהו שחושב עליה.
אז מצאתי מתכון, הוצאתי את המצרכים מהארון, והתחלתי לבחוש. רק משהו במרקם מרגיש לי לא נכון, אבל למדתי שבאפייה נצמדים למתכונים וכל תזוזה קטנה יכולה להשפיע על התוצאה, אז המשכתי כרגיל והכנסתי את התערובת למקרר לנוח, כפי שהיה כתוב. אחרי חצי שעה ונגלה ראשונה נכנסת לתנור ויוצאת לא משהו, מנסה בנגלה השניה לתקן את הגודל של העוגיות ועוד ניסיון עם יותר זמן אפיה ועוד אחד עם פחות. ויוצאות עוגיות לא משהו. ואז קולטת שנשארה כמות תערובת שתספיק רק לעוד נגלה אחת של עוגיות, אז הולכת בניגוד לכל החוקים בספר ומשנה את התערובת, כבר אין לי מה להפסיד. והפעם העוגיות יצאו יותר טובות, כמו שרציתי.
בבוקר, לפני שיצאתי לעבודה ארזתי את העוגיות לשני בצנצנת, ועוד קופסה עם חלק מהניסיונות הכושלים לכל האחרים (בסוף רק אני אכלתי מהן).
שני כבר הייתה במשרד כשהגעתי. פתחתי את התיק, הוצאתי את הצנצנת והושטתי לה אותה, בלי להגיד כלום. את כל מה שהיה צריך לומר כתבתי על פתק "גם זה יעבור". שני הביטה עלי ועל הצנצנת, וחיוך של התרגשות התפשט על הפנים שלה.
ואולי זה כל מה שהיינו צריכות בשביל להפוך בין רגע לצוות באמת.
