כשהייתי ילדה היו הרבה מאוד דברים שלא אכלתי - כי המרקם שלהם לא מצא חן בעיני, כי הריח שלהם לא מצא חן בעיני, בעיקר כאלו שפשוט לא טעמתי כי החוויה של הראשוניות מולם הייתה מאוד קשה לי.
עם השנים התבגרתי, והרשיתי לעצמי לטעום דברים חדשים, לנסות מרקמים וטעמים. הכנסתי למקרר שלי ירקות ומצרכים שפעם הייתי חולפת לידם עם אף עקום, וגיליתי שדווקא כמה מהטעמים שבעבר פחדתי אפילו לנסות הפכו להיות המועדפים עלי. ככל שזה קרה יותר, כך הפכתי לפחות פחדנית והרשיתי לעצמי להתנסות עם דברים גם קצת מוזרים (הייתה פעם התלבטות אם להזמין מנת מדוזות בהונג קונג, אבל כשראיתי שזה מאתגר גם את המקומיים החלטתי שזה בסדר אם זה יהיה הדבר האחד שאני אבחר שלא לטעום).
אבל למרות רוח ההרפתקנות, והמוכנות לנסות ולטעום דברים חדשים, לחלקי פנים אני לא מסוגלת להתקרב. וכשאני אומרת לא מסוגלת להתקרב, אני מתכוונת שאני לא מסוגלת להתקרב, ברמה שאני יוצאת מהבית כשמכינים כבד כי רק הריח יכול לגרום לי לרצות למות. למרות זאת, היו כמה פעמים שלקחתי ממש טעימונת קטנה, בשביל לוודא שאני באמת לא מוכנה לאכול את זה, והבנתי שחוש הריח שלי לא תעתע בי וזה באמת לא אכיל לי - לא הריח, לא הטעם, לא המרקם, לא טוב.
את כל זה ידעתי בוודאות לגבי כבד עוף, וכבד אווז היה נחשב בעיני כל השנים כבן דוד של כבד עוף - לא הבנתי מה ההתלהבות הגדולה ונמנעתי ממנו בגלל הקונטוציה השלילית והקירבה המשפחתית. כמובן שכל נושא הפיטום לא גרם לי לשקול את הדברים שנית, גם אם כבר היום עושים את הדברים אחרת, יש דברים שאני לא יכולה למחוק מהמוח שלי.
אבל ביום שישי הייתי בסעודה מיוחדת. ארוחה של 12 מנות, עם תפריט סגור שלא יודעים מה הולכים לקבל עד שהמנה יוצאת. ידעתי שיש פה הימור, כי זה ממש לקחת את הקטע של טעימה עיוורת לאקסטרים, אבל הבטחתי לעצמי - לא משנה מה יהיה, אני לכל הפחות טועמת. ואז יצאה מנה של כבד אווז וכל ההחלטות שלי עם עצמי עמדו במבחן.
ניצבה מולי קופסת פח עגולה, לצידה כפית קטנה מעץ, ואני מתלבטת מה לעשות.
אספתי את עצמי, הזכרתי לעצמי את ההבטחה שלי לעצמי, הרמתי את הכפית, הכנסתי אותה לתוך הקרם שנח בתוך הקופסה, והכנתי את כוס המים שתהיה בהיכון. טעימה קטנה ו... ממש אין לזה טעם של כבד. גם לא מרקם של כבד. זה סוג של משהו מתוק. קצת מוזר לי, אבל זה אכיל. ואני לא צריכה את הכוס מים וגם לא בהכרח את הקרקרים שהגיעו לצד הטרין.
לא סיימתי את כל המנה, זה היה לי הרבה מידי בשביל הטעם שלא לגמרי הסתדר לי בכל זאת בחך, אבל כן אכלתי ואפילו נהנתי ובעיקר הייתי גאה בעצמי שאני טועמת ונהנת.
אני בספק אם כבד אווז יהפוך עכשיו להיות אחד מהמאכלים האהובים עלי, אבל לפחות הוא לא יעמוד יותר בדרכי, ולא יפריע לי להזמין מידי פעם במסעדה מנה שנראית ממש טוב אבל מכילה כבד אווז שאני לא אוכלת, וזה פלוס נחמד בחיים שלי.
