לפני שלוש וחצי שנים, בגלגול הקודם של הבלוג, מצאתי את עצמי מסתובבת ברחובות רומא עם מצלמה ישנה שעוד מצלמת על פילם, מצלמת תמונות על פילם שמצאתי מלפני 20 וכמה שנה. היה לי רצון נוסטלגי לחזור לאחור, לצלם בלי לדעת את התוצאה, לחשוב עוד רגע קט על התמונה שאני רוצה שתצא לי ולתת לה חשיבות - כי אין עוד הזדמנות לצלם שוב ולתפוס תמונה טובה יותר, לפחות לא באותה הקלות כמו שיש בשליפה פשוטה של המצלמה של הטלפון הנייד.
בגלל אותה חשיבות שנתתי לכל תמונה, לא סיימתי לצלם את כל הפילם. וכשחזרתי לארץ המצלמה חזרה למקומה על המדף ולא עשיתי בה עוד שימוש מאז, ואולי יותר גרוע מזה - לא פיתחתי את התמונות.
מידי פעם הייתי חושבת על זה שעוד יש בפילם כמה תמונות שצריך לצלם, אבל אולי בגלל שמראש לקחתי בערבון מוגבל אם בכלל אפשר יהיה לפתח את הפילם, כי בכל זאת מדובר בפילם מאוד מאוד ישן, ביני לבין עצמי הייתי אומרת שהוא הפילם של שרדינגר - כרגע הוא במצב הפרדוקסלי שבו כל התמונות נהרסו והצליחו במקביל. אולי בגלל זה לא עשיתי עם זה כלום. ואולי בגלל שהמצלמה גדולה ומסרבלת כל מסע. ואולי כי סתם זה היה עוד משהו שאפשר לדחות קצת.
כשכתבתי לעצמי את המשימות החדשות, היה ברור לי שהפעם אני אסיים לצלם את הפילם, אפתח את התמונות ואשים סוף לפרדוקס של הפילם. גם אם בסוף אי אפשר יהיה לפתח אותו ואגלה שהסתובבתי ברומא עם מצלמה וצילמתי רגעים שיהיו לי לנצח רק בזיכרון, בלי תמונה שהנציחה אותם - אבל לפחות אני אדע.
כבר לפני כמה חודשים חשבתי לעצמי שאקח איתי את המצלמה לאיזה אירוע, ואסמן וי על המשימה הזו, אבל אז גיליתי שהבטריה נגמרה והמצלמה לא נדלקת. הלכתי לחנות הצילום הקרובה לביתי ורכשתי בטריה חדשה רק כדי לגלות לפני שבועיים שצריך שתי בטריות ולא רק אחת.
אז השבוע הלכתי שוב לחנות, לקנות בטריה נוספת, והסתובבתי כמה ימים עם המצלמה, רק בשביל לגלות שאין לי ממש מה לצלם. לא הייתה לי השראה, לא מצאתי דברים מיוחדים שתפסו לי את העין וריגשו לי את הלב. התקשיתי לצלם את 11 התמונות שעוד נותרו כדי לסיים את הפילם.
כל קליק של המצלמה קיבל מין כובד ואחריות גדולה על עצמו. גדולה לי מידי. כבר חשבתי לוותר ולעשות משהו אחר, אבל המחשבה על הפילם לא הניחה לי.
בסוף הבנתי שאם אני אמשיך לחפש מה לצלם אני בחיים לא אמצא. והחלטתי פשוט להרים את המצלמה ולצלם את מה שבא - טווס שנח על הדשא בספארי, בניין עטוף במהלך שיפוץ, שיח שרק כרגע גזמו. צילמתי את עציץ הרקפות שלי שזכיתי בו בהגרלה בחורף שעבר והצלחתי לשמור עליו חי במהלך כל הקיץ ועכשיו הוא מנביט ניצנים חדשים לקראת שובו של החורף ואת דג הזהב שלי שאני מצליחה שלא להרוג כבר כמעט שנה. ודווקא כשצילמתי את הדברים המטופשים והיומיומיים האלו קצת התמלא לי הלב. למרות שאני עוברת לידם כל יום (ומאכילה/משקה אותם פעמיים-שלוש בשבוע). נזכרתי שהשראה לא מגיעה אם מחפשים אותה ומחכים לה. היא נמצאת מסביבנו כל הזמן, והיא מפציעה כשמספיק נוח לה. את הפילם אמסור מחר לפיתוח. רק עוד שבוע בערך אדע מה עלה בגורל התמונות. אבל המשימה הקטנה הזו הזכירה לי שלפעמים צריך פשוט לעשות, בלי לתכנן ובלי לייחס חשיבות יתרה לכל דבר, כי לפעמים הדברים חסרי החשיבות הם אלו שהופכים למשמעותיים בין רגע.
