לא לגמרי ברור לי מה חשבתי לעצמי עם המשימה הזו, אבל זמנה הגיע. ולכבוד יום כיפור הלכתי לעשות סוג של תשליך, בגרסה המשונה שלי, שהיא בעצם משימת אומץ.
או לפחות זה מה שחשבתי. מהr מאוד גיליתי שהמשימה האמיתית היא למצוא מקום שבו אפשר לבצע את המשימה, בלי לפגוש את כל עם ישראל, בלי לנסוע במיוחד לאיזה חור.
גררתי את ליפז לאורך מספר חופים על הטיילת בתל אביב עד שמצאתי את הנקודה שהייתה טובה מספיק, וגם היא הייתה פשרה ופחות אידיאלית, אבל לפחות היא הייתה מרוחקת מספיק מהטיילת, חשוכה יחסית, לא היו בה אנשים באמצע דייט, או סתם אנשים שיושבים על החוף בסביבה. כן היו כמה שליחים של וולט שנסעו שם באיזור, לא ברור לי מה שליחים של וולט מחפשים בלילה באמצע החוף, אבל חיכיתי שהם יעזבו עד שלבסוף החלטתי להפסיק לחכות ולהתקדם.
הייתה התלבטות קטנה אם אני באמת נכנסת עירומה למים או שאכנס עם בגד ים ואוריד אותו בתוך המים. ליפז שיכנעה אותי לוותר על בגד הים כדי שלא אסתובב רטובה אחר כך בדרך הביתה, אני שיכנעתי את עצמי לוותר על הבגד ים כדי שלא ארגיש שאני מעגלת לעצמי פינה על המשימה הזו ואעשה אותה כמו שצריך.
הורדתי את השמלה, ליפז פרשה את המגבת כדי להסתיר אותי. לא ברור מפני מי, כי עדיין אפשר היה להבחין בנו מרחוק, אבל החלטתי לשחרר - שיראו מה שיראו, אם אני רואה את הטיילת קצת מטושטש, אז גם האנשים שעל הטיילת יראו אותי כמין כתם מטושטש ובוהק שמחזיר אור.
עוד כמה רגעים על החוף, עטופה במגבת, לוקחת נשימה עמוקה ונכנסת לים.
בדימיון שלי זה היה אמור להיות כמו סצינה מאיזה סרט, שאני רצה לעבר המים בסלואו מושן, כשהשיער שלי מתנופף ברוח והמים מתיזים סביבי עם מוזיקה ברקע. בפועל, זה באמת היה בסלואו מושן, אבל כזה שנבע מהקושי להיכנס למים - מי שחושב שקל לרוץ למים לא ניסה אף פעם לרוץ למים. נלחמתי בגלים, שקעתי בחול קצת בכל צעד ובסוף התיישבתי במים שהגיעו לי לגובה הברכיים ככה שהייתי שקועה יחסית והמשכתי להתקדם ככה עוד קצת, כשמים מכסים אותי ומסתירים אותי בביטחון, עד שלא חשתי צורך להמשיך ולהיכנס עוד ללב הים באמצע הלילה.
נתתי לגלים לשטוף אותי, המים היו נעימים וחמימים. קולות הים מקיפים אותי ומשרים רוגע. ואז הגיע גל שהעיף אותי לאחור ומצאתי את עצמי מאבדת שיווי משקל, גם כשעוד הייתי במין חצי ישיבה.
לא נלחמתי בגלים, נתתי להם לשטוף אותי חזרה אל החוף. התקדמתי כל פעם קצת עד שכבר המים לא הצליחו לכסות אותי וקמתי לעבר ליפז שהייתה אמורה לחכות לי עם מגבת פרוסה אבל במקום, הייתה עסוקה בלצלם אותי עוד תמונה, full frontal. מזל שכיביתי את הפלאש של המצלמה מראש.
אחרי כמה דקות בהן התייבשתי על החוף, הרגשתי שלא מיציתי את החוויה, שאולי יצאתי מהר מידי מהמים. חזרתי פנימה לעוד סיבוב. מקפידה לנצור כל רגע, כל גרגיר חול שנכנס למקום הלא נכון, כל טיפת מים מלוחים שנכנסה לי לאף. ואז יצאתי. לפחות ניסיתי לצאת.
אחד מהשליחים של וולט התקרב והאיר לעברי. וזה דבר אחד לחשוב שאולי מישהו יראה אותי ודבר אחר לגמרי *לדעת* שמישהו רואה אותי. התכופפתי חזרה לתוך המים, רק שעכשיו הייתי כבר מספיק קרובה לחוף שלא התאפשר לי לשבת חזרה לתוך המים באופן שהם יכסו אותי, אז נשכבתי. וזה קצת הרגיש לי כמו סצנה אחרת מסרט - שוכבת על החוף, הגלים מתנפצים לי על הגב, וליפז מצלמת. אני חיה את החלום.
אחרי כמה רגעים, השטח התפנה וזה הרגיש שוב בטוח לצאת. קמתי ולקחתי את המגבת מליפז, התלבשתי ונשמתי לרווחה שאף אחד לא הזמין עלי משטרה בגין התערטלות בציבור.
כשעמדנו ללכת, חיפשתי את הכפכפים שלי. הם לא היו במקום שבו השארתי אותם, והחול שהיה יבש כשנכנסתי למים כבר היה רטוב. עשיתי 1 פלוס 1 והגעתי למסקנה המתבקשת - הים חשב שהם ממש יפים ומיוחדים וחמד אותם לעצמו. צחקתי לעצמי, מכינה את כפות הרגליים שלי להליכה חזרה הביתה. התקדמנו לעבר השביל, ואז מצאתי את הכפכפים, הים פשוט דחף אותם קצת לכיון החוף, תחושה מוכרת.
אז לא, לא הייתה פה שחיה בעירום, אבל כן נכנסתי לים, כן זה היה בעירום, הנושא של השחיה או היעדרה היה משני מאוד ולא באמת הפואנטה פה. ואולי חשוב יותר מזה - כן, זה היה לי אמיץ ובהחלט זו תהיה חוויה מאוד חד פעמית שלא תחזור על עצמה.
