תמיד הייתה לי חיבה לגרפיטי - מכאלו גדולים שמשתלטים על בניין ועד לקטנים נסתרים שרק מידי פעם שמים לב לקיומם. פעם אפילו הוזמנתי לערב שבו שני אמני גרפיטי השתלטו על קיר וצבעו אותו מחדש בציור עליז ומלא פרטים וצבע. אבל אף פעם לא עשיתי גרפיטי בעצמי. אפילו לא כתבתי אף פעם שום דבר עם טוש על איזו דלת שירותים או גב מושב באוטובוס.
ואת זה רציתי לתקן. אז השבוע - עשיתי גרפיטי.
עוד לפני הכל הצבתי לעצמי כמה כללים חשובים - זה לא יהיה משהו גדול, ללא נגיעה בשטחים פרטיים, רק מקומות ומשטחים שניתן יהיה לנקות או לצבוע בקלות. ובכל זאת - שאני אפגוש אותו מידי פעם בדרך - שזה ישמח אותי ויגרום לי לחייך לעצמי חיוך קטן.
חודשים ניסיתי לחשוב על איזה משפט מחוכם, או משהו מיוחד שיעורר מחשבה או יגרום גם לאחרים לחייך לעצמם, אבל ככל שניסיתי לחשוב על זה ככה הסתבכתי במחשבות ולא היה לי פתרון אמיתי. בסוף חזרתי לפשטות ובחרתי בפרפר צהוב ומשמח.
במשך כמה ימים סימנתי לעצמי נקודות מעניינות שאולי ארצה לבחור בהן - ארון חשמל, עמוד על המדרכה, סמטה אפלה ומבודדת, ובשישי חיכיתי לשקיעה כדי לפגוש את הילה, שהייתה זו שהציעה את המשימה ולכן גם נאלצה להיגרר בעקבותיי ולהשגיח שאף אחד לא תופס אותי בשעת פעולה.
יצאתי מהבית עם בקבוק ספריי ושבלונה שהכנתי. כל צעד שעשיתי ברחוב הרגיש לי פתאום נורא חשוד, כי הבקבוק של הספריי הרעיש כל הדרך והסגיר אותי בפני כל הסובבים. לפחות ככה הרגשתי וניסיתי להחזיק את התיק ככה שהוא ירעיש כמה שפחות. הגענו לאותה סמטה אפלה ומבודדת, שבשגרה אני יכולה לספור על כף יד אחת את כמות האנשים שעוברים בה בשעה, אבל כמובן שדווקא כשהגענו אנשים התעקשו ללכת ולחזור ולא לאפשר לנו כמה רגעים של שקט. בכל רגע אדם אחר יוצא מאחורי איזו פינה ומפריע לי לבצע את זממי.
אחרי כמה דקות שחיכינו היה נדמה שאין אף אחד בסביבה. שעת הכושר שלי הגיעה. התקרבתי לנקודה מתאימה, הוצאתי מהתיק את ספריי הצבע ואת השבלונה שהכנתי מבעוד מועד, הצמדתי אותה על המשטח ולחצתי על הפייה של הספריי. ניסיון ראשון היה לא ממש מוצלח, יותר מידי צבע נזל ולא היה ברור מה הצורה שהייתה אמורה לצאת. ניסיון שני בנקודה אחרת, יצא גם לא ממש מוצלח, אבל התחלתי להינות מהתהליך. נקודה שלישית, ניסיון אחרון - יצא בול כמו שרציתי.
התקדמנו משם, מחפשות עוד נקודות מתאימות, למרות שמבחינתי אפשר היה לסמן כבר וי על המשימה, אבל רצינו עוד קצת להמשיך. רק שפתאום כל המקומות בעיר מרגישים מרכזיים, מוארים והומי אדם, פתאום חשבתי שוב אולי להפסיק ולחזור כבר הביתה.
דווקא בדרך הביתה הדרכים הרגישו שוב ריקות, יכולנו לתפוס כמה רגעים שאף אחד לא הולך ברחוב ואף רכב לא עובר. סימנתי לעצמי עוד כמה נקודות בדרך והרגשתי יותר ויותר בטוחה עם כל ניסיון שצלח. עד שבמקום האחרון, למרות שחיכינו שאנשים יחלפו, ממש שניה אחרי שסיימתי להרים את השבלונה, מישהי יצאה מפתח הבית ממש לידינו.
הייתי בטוחה שהיא ראתה אותנו. או שהיא תריח את הריח של הצבע ותנסה להבין מה בדיוק התרחש. בקבוק הצבע עוד היה ביד שלי וניסיתי להכניס אותו במהירות לתוך התיק, אבל כמובן שמהלחץ הסתבכתי והידית של התיק התלפפה והקשתה עלי. צעדתי כמה צעדים מהירים לכיון האישה, מנסה לשדר עסקים כרגיל ככל שניתן. והיא המשיכה הלאה בדרכה. לא שמה לב למתרחש. הסתובבתי אל הילה ולשתינו היה מבט בעיניים של אני לא מאמינה שזה קרה עכשיו. לא החלפנו מילה.
מאז יצא לי לחלוף על פני ניסיונות הגרפיטי שלי מספר פעמים. סביר להניח שרוב האנשים כלל לא מבחינים שהם שם, אבל לי בכל פעם עולה חיוך קטן על השפתיים ואני אומרת להם בלב שלום.
