אף פעם לא הבנתי את החלוקה של "אנשי חתולים" ו"אנשי כלבים". אני אוהבת גם וגם. בילדות היו לי כמה חתולים ואחר כך גם כלבים, בהתאם להעדפות של יתר בני הבית. גם כלבים וגם חתולים הם יצורים חמודים נורא בעיני ואני לא מוצאת סיבה לבחור. הבעיה היא שבגלל האהבה השווה בעיני לחתולים ולכלבים, כבר כמה חודשים אני בדילמה מה לאמץ - כלב או חתול?
בסוף הפור נפל ובחרתי ללכת ולאמץ (כמובן לאמץ) חתול. למה חתול? בעיקר משיקולי מקום, אין לי מספיק מקום בדירה בשביל כלב, קטן ככל שיהיה, וחתול יכול להסתדר יופי גם בדירת חדר וחצי.
אז אתמול הלכתי לבחור לי חתול. ניגשתי לצער בעלי חיים והצהרתי בגאון "באתי לאמץ". מילאתי פרטים והוכנסתי לחתוליה, החדר שבו שוהים כל החתולים והחתולות.
צעדי שני צעדים פנימה, הדלת נסגרה מאחורי, ומיד קפץ עלי חתול. הרמתי אותו כשהוא כבר הגיע עד מעל למותניים שלי כי הבנתי שבסיטואציה הזו הרצונות שלו גוברים על שלי. תוך שניה נוספת היו סביב עוד ארבעה חתולים נוספים ולא יכולתי לעשות אף תנועה לשום כיון. התכופפתי מטה, מין חצי כריעה, ניסיון להוריד את החתול שקפץ עלי, אבל במקום זאת קפץ עלי אחד נוסף וכך מצאתי את עצמי עם חתול בכל יד. שוב ויתרתי על הרצונות שלי ועל המחשבה שהייתה לי בראש של איך כל האירוע הזה עתיד להתנהל, ונכנעתי לחתולים. הבעיה היא שהיו שם הרבה חתולים עם הרבה רצונות והרבה דרישות לליטופים ולי יש רק שתי ידיים ולא באמת הצלחתי להתיישב כי חתול אחד נדחף מתחתיי תוך כדי שכרעתי לשבת.
אחרי כמה דקות של ליטוף חתולים ובחינת האינטראקציות שלהם, גם איתי וגם בינם לבין עצמם, היו כמה חתולים שכבר החלטתי שהם פחות מתאימים לי. כאלו שמיהרו לריב עם חתולים אחרים, או דרשו כל הזמן תשומת לב, או היו קצת אגרסיביים איתי. אחרי דקות ארוכות של ליטופים, צמצמתי לעצמי את הרשימה לשלושה חתולים והחלטתי להישאר עוד כמה דקות כדי לבחון אותם עד שאחליט.
ואז נכנסה משפחה שלמה של 4 נפשות לתוך החתוליה ובגלל שהיו גם ילדים קטנים, נכנסה איתם גם אחת המתנדבות. נעמדתי כדי לאפשר להם להיכנס לתוך החדר הצפוף והמשכתי לבחון את האינטראקציה של החתולים עם הילדים הקטנים. היא הציגה להם כמה מהחתולים שיתאימו לדעתה יותר למשפחה עם ילדים קטנים והילדה התחילה לשחק עם אחת החתולות שהיו ברשימה המצומצת שלי. נשמתי קצת לרווחה, שיבחרו בה ואז לי תהיה קצת פחות התלבטות.
ואז המתנדבת הראתה לילדה חתול שלא שמתי לב אליו קודם. הוא היה קטן ושקט ואפור. ועיוור.
האבא מיהר להגיד לה לא. ולי מהר נשבר הלב.
האמא והילד הקטן יצאו מהחתוליה והיה לי שוב מקום לשבת. ודווקא אז החתול הקטן והאפור בא אלי. הוא ניגש אלי בהססנות, עלה אלי, והתחיל ללקק לי את היד. פתאום כל יתר החתולים נראו לי לא מעניינים. אני רוצה את המתוק הזה.
אבל דילמה. חתול עיוור זה מחויבות. זו לא הבחירה הברורה מאליה.
יצאתי מהחתוליה. הלכתי לשאול את הצוות קצת עליו. שיסבירו לי מי החתול ומה המשמעויות של לאמץ חתול עיוור. הצוות מיהר להרגיע את כל החששות שלי והיה נשמע שהם ממש אוהבים אותו ושמחים שאני שוקלת לאמץ דווקא אותו.
החלטתי לחזור שוב לחתוליה. לבחון שוב את החתול, וגם שוב את האחרים שהתלבטתי לגביהם. עדיין קצת מהוססת אם זה בכלל מתאים. חצי מקווה בלב שהוא יתגלה כחתול בעייתי במבט נוסף. אבל לא. החתולים האחרים היו קצת רעים אליו. והוא נשאר מתוק ושקט. ליקק אותי, טיפס על הכתף שלי. הוא בחר לאמץ אותי.
גם ראיתי שהוא לא עיוור לחלוטין. הוא כן קצת רואה ומגיב. אז יהיה בסדר.
יצאתי מהחתוליה אחרי כמה רגעים, עידכנתי את צוות המתנדבים בבחירה שלי, מילאתי את טפסי האימוץ וחזרנו יחד הביתה - אני ושומשום.
איך שהגענו והוצאתי אותו מהמנשא שומשום התחיל לבחון את הדירה והפיל כל דבר שהוא יכול. בעיקר הוא אוהב לעלות על השיש, לנסות לגנוב לי מהאוכל, למשוך את העלים של אחד העציצים ולשרוף לעצמו קצת מהשפם מרוב סקרנות מהלהבה של הנר. ולהירדם עלי. יש לי חמצוואר טבעי לקראת החורף.
יש לי מלא שריטות קטנות חדשות, לא ישנתי חצי לילה כי כל פעם כשהוא התעורר הוא רצה לשחק קצת והדרך שלו לשחק היא לנסות לנגוס לי את האף והאצבעות (אין לי ספק שהוא יצליח יום אחד). ולמרות שהוא מטפס על כל מה שבא לו (כולל המחשב, הוא היה מאוד סקרן לקרוא וגם קצת להשתתף בכתיבת הבלוג הפעם) והוא בעצם הבעלים שלי עכשיו, הוא גם הדבר הכי חמוד שיש ואני כבר שמחה שהוא בחר לאמץ אותי.
