השבוע הלכתי להתמודד עם אימת הבשלנים החובבים - עוגיית מקרון.
באופן כללי אני לא מפחדת לנסות לבשל או להכין דברים חדשים. אני אוהבת להתנסות עם מתכונים חדשים ולאתגר את עצמי ולא מפחדת שלא יצליח לי כמו שצריך כי מקסימום ילך לפח ואני אדע מה לשפר בניסיון הבא. אבל מקרון - זו הייתה נראית לי הרפתקה שגדולה אפילו עלי, ועוגיה שצריך לגשת להכנה שלה בחרדת קודש.
אפילו לאכול אותה זה לפעמים קצת מלחיץ אותי. אז לקחתי על עצמי לעשות סדנה שכל כולה מקרונים.
מוטיב הלחץ ליווה אותי גם בנסיעה הפקוקה לעבר פלורנטין כשהבנתי מהר מאוד שאני עומדת לאחר לסדנה. לחץ שרק הלך והתעצם כשהלכתי קצת לאיבוד ומצאתי את עצמי ברחוב הלא נכון, במרחק הליכה לא קצרה, בחושך של היום הראשון של שעון חורף, בשכונה שלא הייתי רוצה למצוא את עצמי בה גם באמצע היום.
אחרי 10 דקות של ספק הליכה ספק ריצה, הגעתי למקום הנכון ומיד כשנכנסתי אלון שאל אותי אם אני עדי. הבנתי שחיכו רק לי.
אלון הוא אלון שבו, שף קונדיטור שכל מאפה שיוצא תחת ידיו נראה כמו יצירת אמנות, וגם הטעם לא מאכזב. כבר שנים שאני עוקבת אחריו באינסטגרם וחוגגת עם המטעמים שלו את מה שצריך לחגוג בחיים האמיתיים.
תוך כדי שניסיתי להסדיר נשימה, לשתות כוס מים ולשחרר מהמבוכה על האיחור, קלטתי בזווית העין מגש עם כמה מאפים שאלון סידר בצד כדי שיהיה לנו מה לאכול לאורכה של הסדנה, לקחתי נשימה עמוקה ושיחררתי את כל הלחץ שהצטבר. מסתבר שכל מה שאני צריכה בשביל להרגיש יותר טוב זה רק לקלוט פחמימה ריקה ומושחתת.
התחלקנו לעמדות ואלון הסביר שלמרות שמקרון הוא ה-עוגיה, הוא ממש לא קשה להכנה כמו שנהוג לחשוב ובעיניו זה לא יותר מורכב להכנה מעוגה בחושה. כמעט ונחנקתי מהמים שבדיוק שתיתי מרוב שזה היה משפט מגוכח בעיני. אבל החלטתי שאני לא מתווכחת עם אלון, שתקתי והקשבתי. אלון התחיל להדגים לנו מה אנחנו צריכים לעשות, מסביר בסבלנות כל שלב במתכון, למה חשוב לשים לב ועל מה להקפיד. והכל נראה כל כך קל, פשוט וקסום. תוך דקות ספורות הוא סיים לזלף והכניס מגש מלא בעוגיות מושלמות לתנור.
התפזרנו לעמדות שלנו. ואני התחלתי את המאבק שלי מול הטכנולוגיה. ראשית ניסיתי להדליק את הכירה החשמלית במשך שלוש דקות עד שהתייאשתי וביקשתי מאלון עזרה. שתי דקות לאחר מכן כבר הסתבכתי עם התפעול של המיקסר. אבל בסוף הכל פעל, הכל התחיל לקבל צורה, ומצאתי את עצמי מזלפת עוגיות בעצמי תוך מספר דקות.
אשכרה סוג של עוגה בחושה. רק עם יותר עבודה והשקעה ותשומת לב. אבל בחושה.
בזמן שהעוגיות של כולם נכנסו לתנור אחת אחרי השניה, אלון לימד אותנו איך מתאימים את המתכון ומכינים עוגיית מקרון ענקית ואיך מזלפים בלי פחד. לפחות אלון זילף בלי פחד. ואז הוא הניח את שקית הזילוף כדי שאחד מאיתנו יתחיל לזלף עוגיה. מרוב פחד אף אחד לא הרים את השקית. בסוף החלטתי שאהיה אמיצה, צעדתי צעד אחד קדימה, הרמתי את שקית הזילוף ונשאתי תפילה קטנה בלב. התאמצתי מאוד למצוא את האמצע של העיגול שמסמן את גבולות העוגיה והתחלתי להרים את שקית הזילוף תוך כדי יצירת ספירלה, מזלפת עם המון פחד. אלון מדריך אותי מהצד עם קריאות וטיפים ופתאום אני קולטת שיצא לי לא רע. ןאז עוד עוגיית ניסיון שיוצאת די מוצלחת. נושמת לרווחה ומעבירה את השקית לקורבן הבא בתור.
המשכנו להסברים מרתקים של אלון על איך ממלאים את העוגיה, על המרות ומוצקי קקאו. ולמדנו להכין טופי קרמל וקרם מסקרפונה וכשהעוגיות של כולם יצאו מהתנור וסיימו להצטנן מעט, כל אחד קיבל את העוגיות שהוא הכין והתחלנו לעבוד על מילויים. צללתי לתוך עולם של התאמה בין עוגיות לפי הגודל, נדהמת כל פעם כשיוצא לי זוג מושלם. מזלפת גבעה קטנה של מילוי ומסובבת את העוגיות אחת כלפי השניה.
בזמן שהייתי שקועה בעולם שכולו טוב של מקרונים, אלון עבר ביננו והחמיא לי על הספירלה היפה של העוגיה הגדולה ועניתי לו בחזרה בהומור אם הוא מחפש סטאז'רית חסרת ניסיון בקונדיטוריה. בהחלט רואה איך אני צוללת לתוך מקרונים על בסיס קבוע.
פתאום אני מתחילה לשמוע קולות מסביבי של אנשים שסיימו. ואני? אפילו לא בחצי הדרך. המשכתי לזלף ולסובב עוגיות בזמן שהאנשים מסביבי התחילו להכניס את השלל של העוגיות שהם הכינו לתוך קופסאות. תמיד ידעתי שאני יכולה להיות מאוד איטית, יעידו על כך כל מי שזכו אי פעם לראות אותי חותכת סלט במשך 45 דקות, אבל פתאום זה תפס אותי ממש לא מוכנה. חזר לי כל הלחץ. כולם סיימו לארוז והתחילו להתקפל לבתיהם, ולי עדיין יש עוד עוגיות לסיים.
קשקשתי קצת עם אלון, נשארנו לבד. הוא לא הלחיץ אותי, אבל הוא גם לא היה צריך. החלטתי שזה בסדר גם לעצור כאן. התחלתי לארוז את העוגיות המוכנות, והכנסתי לקופסה גם את אלו שעוד לא היו מוכנות. ארזתי לי שקית עם שאריות מילוי והודעתי לאלון חגיגית שאני כבר אסיים בבית, בלי שום לחץ.
אחרי לילה במקרר, העוגיות קיבלו את הזמן שהן צריכות בשביל להפוך לפריכות ועדינות. הבאתי אותן איתי לעבודה והתמלאתי גאווה בכל פעם שמישהו נדהם לגלות שאני הכנתי את העוגיות האלו ואז עוד גל קטן של אושר אל מול קולות ההנאה וכמה שיצא טעים.
אז אלון אמר עליה שהיא סוג של עוגיה בחושה. שזה נכון. אבל היא גם הרבה הרבה יותר.
היא הרבה יותר מרשימה, יותר טובה, טעימה, ומענגת. אבל עכשיו אני יודעת שכבר אין לי מה לפחד ממנה יותר.
