זה היה אמור להיות שבוע אחר, אבל תכניות שהיו קצת השתבשו. יש שיאשימו את הירח המלא, אני בוחרת להאשים את ט"ו באב. חג האהבה הוא חג שרווקים לא אוהבים. וככל שאני מתבגרת אני אוהבת אותו פחות ופחות, עם ובלי קשר לרווקות שלי.
אבל דווקא בגלל השיבוש ואשמתו של ט"ו באב, החלטתי להתחבר אליו, לחג האהבה, בדרך קצת אחרת וכתבתי פוסט בקבוצת פייסבוק שכל מהותה היא למטרת היכרויות.
לקבוצה הספיציפית הזו נכנסתי כבר לפני כמה חודשים, אבל לא כתבתי בה אף פעם וגם לא פניתי דרכה אף פעם למישהו. אז הפעם החלטתי להיחשף, לפתוח את עצמי קצת אל העולם, בתקווה שאולי אמצא אהבה (לפחות יש לי עוד שנה שלמה שלא צריך לציין בה את החג הזה).
אני מושכת את הרגע הזה כבר כמה ימים. דוחה את הקץ. אבל היום כבר התחיל לו שבוע חדש ואני צריכה להתקדם עם החיים שלי, ואולי גם צריכה להבין שהעולם שלי לא יקרוס עלי אם אני אכתוב פוסט בקבוצה שאף אחד בה לא מכיר אותי (ואם כן מכירים, אז אנחנו באותה סירה).
פתחתי את המחשב ואת הפייסבוק, ומצאתי את הקבוצה והתחלתי לכתוב. והפסקתי לכתוב. ומחקתי. והתחלתי שוב. ומצאתי את עצמי שוקלת יותר מידי מילים. ומצאתי את עצמי לא מוצאת את המילים הנכונות. ושוב הייתי צריכה להזכיר לעצמי שהעולם לא יקרוס.
אז פשוט כתבתי. והשארתי את המילים כפי שהן יצאו. גם אם הן לא הכי מושלמות ומדויקות ומחודדות. הן שם.
והן שופטות אותי.
ובחרתי שלוש תמונות. אולי מייצגות, אולי לא, אבל הן אלו שנבחרו. דווקא איתן היה לי יותר קל, למרות שברור שעל בסיסן אנשים יותר שופטים.
לקחתי נשימה. בדקתי עם עצמי שלוש פעמים שאני סה"כ בסדר עם מה שיצא, ולחצתי על "פרסם". הפוסט נשלח לאישור של מנהלי הקבוצה ואני נשאתי תפילה קטנה בלב שאולי הפוסט לא יפורסם, או שהוא יפורסם בשעה כזו מאוחרת בלילה שאף אחד כבר לא יראה אותו והוא יקבר תחת פוסטים אחרים ומוצלחים יותר.
ואז הגיע הצלצול הגואל, מיטל התקשרה אלי (היי ממומשת שלי!) והצילה אותי מעצמי ומהמחשבות הטורדניות שלי. אבל תוך כדי השיחה אני מתחילה לשמוע צלילים של הודעות נכנסות למסנג'ר ומבינה שזה קרה. הפוסט פורסם.
ופתאום לצד כל המחשבות הטורדניות והחרטה, יש גם קצת נשימת רווחה. כי לפחות יש מישהו שם שחושב שאני מעניינת, שאני פוטנציאל. וזה כבר נחמד לדעת, גם אם בסוף לא יצא מזה כלום.
ואז ליפז קפצה לארוחת ערב (היי מותק!) ואיפשרה לי להמשיך עוד קצת להימנע ולדחות את ההתמודדות שלי עם ההודעות שסימנו בנקודה אדומה את קיומם.
אחרי שהיא הלכה, מזגתי לעצמי כוס יין, לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי את המסנג'ר במעט חשש. סיננתי שניים שהיו לא מתאימים, ועניתי לשניים אחרים. עם אחד כבר הספקתי לשוחח בטלפון ולהבין שזה לא מתאים. לגבי האחרים אמשיך עוד לבדוק בשעות ובימים הקרובים.
והלב? ממשיך לדפוק קצת בחרדה, ממשיך לרצות לאהוב, ממשיך להחסיר פעימה ביום האהבה.
